כבר בזמן ההיריון, הבנתי שאני אגדל את הילדה שלי לבד. כשאבי הילדה גילה את זה, הוא התחנן בדמעות בעיניו שאפסיק את ההיריון. עמדתי איתנה בהחלטתי. למזלי, ההורים שלי תמכו בי מהלב, עודדו אותי ללדת והבטיחו שידאגו לכל דבר. והם גם קיימו את ההבטחה. החבר שלי נעלם בלי שום סימן, אבל אמא ואבא שלי היו מאושרים עד הגג שיש להם נכדה חדשה. אבא הרוויח משכורת יפה ודאג לכל מה שקשור לכסף בבית שלנו. אמא שלי הייתה עקרת בית מסורה, ששמרה על הסדר וניקיון ודאגה לארוחות לכל המשפחה.
בכל פעם שניסיתי להשתתף בתקציב המשפחה עם הכסף שלי, אבא היה מחזיר לי את הסכום בדיוק ואומר: “למה את שמה את הכסף של הילדה פה? עדיף שתשתמשי בו בשביל הבת שלך.” במקביל, אם ניסיתי לעזור לאמא במטבח, היא הייתה מתעקשת: “אל תטרחי. תשבי עם הבת שלך, אני כבר אסיים את הבישולים.” כשרשובתי לעבודה עם הזמן, התחלתי לקנות דברים קטנים לבית, אך אלו היו יותר מחוות סמליות מאשר תרומה אמיתית. אמא שלי לקחה על עצמה את כל המטלות והטיפול בנכדה, ושום דבר לא חסר.
הכול נראה תקין, אבל ברגע שהופיע גבר בסביבה, ההורים שלי התחילו לדאוג בצורה חריגה. “לא למדת כלום מהחיים? כולם אותו הדבר. עוזבים אותך ומשאירים אותך לבד עם ילדה נוספת!” ככל שהבת שלי, אילת, גדלה, ההורים שלי הפכו לשליטים גדולים יותר בחייה.
התייחסו אלי כאילו אני תלמידת תיכון. אמא התקשרה אליי בלי הפסקה, שאלה איפה אני, מתי אני חוזרת, מי מדבר סביבי, עם מי דיברתי היום, מה אכלתי. אחרי העבודה, אבא תמיד התעקש ללוות אותי בדרך הביתה. בסוף, נכנס גבר חדש לחיי. כשאמא שלי גילתה על כך ועל הפגישה שקבעתי, היא מיד תפסה את הבטן והתלוננה על בריאותה, והתעקשה שאשאר לצידה ולא אצא מהבית.
המצב הזה הרס את מערכת היחסים שלי. בן הזוג שלי ביטל פגישה אחת, אחר כך שנייה, שלישית. בפעם העשירית, הוא פשוט ביטל את כל הפגישות שלנו. הוא מצא מישהי שאמא שלה בריאה יותר ופחות חונקת.
