יומן אישי, יום חמישי
הבוקר קמתי מוקדם מאוד, התרגשות גדולה בלבהיום יום ההולדת של חברתי היקרה והאהובה, גניבה, שעבדה איתי כתף אל כתף בבית הספר כבר ארבעים שנה. שנים של הליכה משותפת מהשכונה לבית הספר ברחובות תל אביב, ימים שטופי שמש וגם גשמים עזים. התלבשתי בקפדנות: חלצתי חולצה לבנה חלקה עם חצאית אפורהמראה קלאסי אבל חגיגי. בחוץ הייתה רטיבות מכל הסופה שפקדה אותנו אתמול. למרות השלוליות, שמתי לי למטרה ללכת לקנות עוגה יפה וגם זר כלניות אדום עבור גניבה.
בשדרה של רמת אביב, בדרכי לסופר, פתאום עברה רכבה של אישה בלונדינית, ודווקא על הספסל שבו עמדתי עם העוגה והפרחים היא האיצה ישר לתוך שלולית ענקית. התזה עמוקה של בוץ השפריצה עליי גליםהחולצה, החצאית, העוגה וגם הפרחיםהכול התלכלך. אותה אישה לא היססה לרגע להטיח בי בלשון חדה: סבתא, לאן את הולכת לבושה ככה? כבר מאוחר! סבתות צריכות להיות בבית בשעה כזו.
משהו הדם שלי רתח. עניתי לה בקול יציב, אבל אסרטיבי: יש לי דברים חשובים לעשות! בואי תתביישי בעצמך! היא לא נרגעה, והמשיכה ללעוג לי על כך שעמדתי קרוב לשלולית.
באותו רגע, יצא מבית סמוך גבר גבוה, עם שיער כסוף ולבוש יוקרתי. כששמע את הרעש והבלגן, שאל: הכול בסדר כאן? האישה הבלונדינית, כנראה מזכירתו, ניסתה להפיל עליי את האחריות: הזקנה הזאת סתם מפריעה לי. אבל כשהגבר הביט בי, עיניו נדלקו: רבקה! איזו הפתעה! כל כך שמח לראות אותך שוב! הוא חיבק אותי חיבוק חם כשרק תלמיד לשעבר יכול להעניק למורתו. ואז, תפס שהמזכירה שלו פגעה בי במקרה, מיד התנצל והחל לדרוש ממנה להתנצל גם כן.
בכבדות, היא מלמלה סליחה. לא התרשמתי מהתנצלותה, וגם הגבר לאמייד פיטר אותה על התנהגותה הבלתי הולמת.
הוא ליווה אותי הביתה, חיכה שאחליף בגדים, דאג לי לקנות עוגה חדשה ופרחים טריים בצבעים שגניבה אוהבת במיוחד. הרגשתי שהחברות, הכבוד והאהבה מעולם לא היו כל כך מוחשיים. אפילו בשעות של קושי, יש אנשים שמוכנים להוקיר ולהחזיר טוב על השנים הרבות שתרמתי לקהילה שלנו. בסוף היום, התאספנו, חגגנו עם עוגה, שירי יום הולדת והרבה חיוכים, ושוב ידעתיטוב שיש לנו אחד את השני.
