לצדי, על ספסל, ישבה ילדה בת חמש בשם תמר. היא נעה ברגליה וסיפרה לי על חייה:
את אבא שלי לא ראיתי אף פעם. הוא עזב אותי ואת אמא כשהייתי תינוקת. אמא שלי נפטרה לפני שנה. המבוגרים אמרו לי שהיא הלכה לעולמה.
תמר הסתכלה עלי והמשיכה:
אחרי ההלוויה, דודה שלי עידית, שהיא אחותה של אמא, עברה לגור איתי. אמרו לי שהיא עשתה דבר טוב בכך שלא שלחה אותי לפנימייה. הסבירו לי שעכשיו דודה עידית היא האפוטרופוס שלי ושאגור איתה מעכשיו.
היא שתקה רגע, הסתכלה מתחת לספסל, והמשיכה:
אחרי שעברתי לדודה, היא התחילה לסדר את הבית: היא שמה את כל החפצים של אמא שלי בפינה ורצתה לזרוק אותם. התחלתי לבכות וביקשתי שלא תעשה זאת, בסוף היא נתנה לי לשמור אותם. עכשיו אני ישנה באותו פינה. כל ערב, כשאני שוכבת על החפצים של אמא שלי, אני מרגישה חום, כאילו היא שם איתי.
בכל בוקר דודה שלי נותנת לי משהו לאכול. היא לא מבשלת כמו אמא שלי – אמא תמיד הכינה אוכל טעים יותר – אבל היא מבקשת שאסיים הכל. אני לא רוצה להרגיז אותה, אז אני אוכלת מה שהיא נותנת לי. אני מבינה שהיא משתדלת. זה לא אשמתה שהיא לא מסוגלת לבשל כמו אמא. אחר כך היא שולחת אותי לטייל ואני לא יכולה לחזור עד שחשוך. דודה עידית באמת מאוד נחמדה אליי!
היא אוהבת לספר לחברות שלה עליי ולהתפאר. אני לא מכירה את החברות האלה, אבל הן באות אלינו הרבה. דודה יושבת איתן על תה, מספרת סיפורים משעשעים, מדברת אליי יפה ופינוקת אותנו בסוכריות.
תמר נאנחה והוסיפה:
אני לא יכולה לאכול רק סוכריות כל הזמן. דודה אף פעם לא כעסה עליי, היא תמיד עדינה איתי. פעם אפילו נתנה לי בובה, הבובה כמובן קצת חולה יש לה רגל פצועה ועין שממצמצת כל הזמן. אמא שלי אף פעם לא נתנה לי בובה שאינה חדשה.
תמר קמה מהספסל והתחילה לקפוץ על רגל אחת:
“אני חייבת ללכת, כי דודה אמרה שהיום יבואו חברות, ואני צריכה להתלבש יפה לפני שיגיעו. היא אמרה שאחר כך תקנה לי עוגה טעימה. להתראות!”
הילדה נעלמה מהר, וכל מה שנותר לי לעשות זה לחשוב שוב ושוב על דודה עידית “הטובה”. תהיתי: מה המשמעות של הטוב הזה? למה חשוב לה שכולם יחשבו שהיא אדם טוב? האם באמת ניתן להביט באדישות בילדה שישנה על הרצפה ומתחממת בחפצי אמא שהלכה לעולמה…
בחיים לפעמים נדמה שטוב לב הוא רק מה שאחרים חושבים עלינו, אבל אולי טוב אמיתי הוא היכולת לראות ולהרגיש את כאבו של האחר, ולהיות איתו באמת.
