לצידי, על ספסל בפארק בתל אביב, ישבה ילדה בת חמש בשם עמית. היא ניערה את רגליה והתחילה לספר לי על החיים שלה:
לא ראיתי אף פעם את אבא שלי, הוא עזב אותי ואת אמא כשהייתי ממש קטנה. אמא נפטרה לפני שנה. המבוגרים אמרו לי אז שהיא נפטרה.
עמית הסתכלה עליי והמשיכה:
אחרי הלוויה, דודה שלי אביטל, שהיא אחות של אמא, באה לגור איתי. אמרו לי שהיא עשתה משהו נעלה בכך שלא שלחה אותי לבית הילדים. הסבירו לי שעכשיו היא האפוטרופוס שלי, ואני אגור איתה.
היא שתקה רגע, הסתכלה מתחת לספסל והמשיכה:
“כשעברתי לגור אצל אביטל, היא התחילה לסדר את הבית: היא שמה את כל החפצים של אמא שלי בפינה ורצתה לזרוק אותם. התחלתי לבכות וביקשתי ממנה שלא תעשה זאת. בסוף נתנה לי לשמור אותם, ועכשיו אני ישנה באותו פינה. בערב אני שוכבת על הדברים של אמא שלי, שם חם לי, כאילו היא עדיין איתי.
כל בוקר, אביטל נותנת לי משהו לאכול. היא לא ממש מבשלת טוב, אמא שלי הייתה מבשלת הרבה יותר טוב, אבל היא מבקשת שאוכל הכל. אני לא רוצה לצער אותה, אז אני אוכלת כל מה שהיא נותנת לי. אני מבין שהיא עושה מאמץ ומבשלת בשבילי. זה לא אשמתה שהיא לא יכולה לבשל כמו אמא. אחר כך היא שולחת אותי להסתובב בפארק, ואני לא יכול לחזור הביתה עד שהשמש מתחילה לשקוע. אביטל ממש, ממש נחמדה!
היא אוהבת להתפאר בפני חברותיה עליי. אני לא מכיר את כל הדודות שמגיעות, אבל הן באות אצלנו לעיתים קרובות. אביטל יושבת איתן לשתות תה, מספרת להם סיפורים משעשעים, אומרת לי מילים יפות ומפנקת גם אותי וגם אותן בעוגיות.
לאחר מכן עמית נאנחה והמשיכה:
אני לא יכול לאכול רק עוגיות כל הזמן. אביטל אף פעם לא נזפה בי על שום דבר. היא תמיד מתנהגת יפה איתי. פעם אפילו נתנה לי בובה, כמובן שהבובה קצת חולה, יש לה רגל לא תקינה ועין שמתקמטת לפעמים. אמא שלי אף פעם לא נתנה לי בובה חולה.
עמית קפצה מהספסל והתחילה לקפץ על רגל אחת:
“אני חייבת ללכת כי אביטל אמרה שהיום הדודות מגיעות, ולפני שהן יבואו אני צריך להתלבש יפה. היא אמרה שתקבל עוגה טעימה אחרי שאהיה מוכן. להתראות!
עמית קפצה מהספסל והלכה מהר לעשות את מה שאביטל ביקשה ממנה. נשארתי וחישבתי בלב הרבה זמן, וכל המחשבות שלי הסתובבו סביב הדודה “הטובה” אביטל. שאלתי את עצמי מה הטעם בדודה הטובה הזו? למה היא רוצה שכולם יחשבו שהיא נעלה? האם אפשר להתנהג בחוסר אכפתיות לילד שישן על הרצפה ומתעטף בבגדים של אמא המתה שלו…
