תקשיבי, הסיפור שלנו התחיל עוד כשהיינו סטודנטים באוניברסיטה בירושלים. התאהבנו אחד בשנייה כשרק התחלנו את החיים. לא היה לנו שקל על הנשמה אפילו לפרחים בחתונה לא היה לנו, אז אריאל, הארוס שלי אז, הלך וקטף לי פרחים בר בשדות סמוך לבית של ההורים שלי במבשרת. והאמת? הם היו מהממים.
התחתנו כשהייתי בהריון עם בתנו הראשונה. אחרי החתונה עברנו לגור אצל אמא שלי בראשון לציון, כי רציתי להמשיך ללמוד ואמא תמכה בנו ועזרה המון, גם כלכלית וגם רגשית. בהתחלה היה לנו פשוט טוב. יצאנו הרבה, טיילנו בטיילת תל אביב או סתם עשינו פיקניק בפארק הירקון, וגידלנו יחד את הבת שלנו. אריאל תמיד היה שם קם בלילות, עוזר להחליף חיתולים, מכין דייסה.
הוא ניסה למצוא פרנסה בכל מיני עבודות. תקופה עבד כמחסנאי במפעל במודיעין, כמעט ארבע שנים. בסוף, החליט להגשים חלום ולפתוח מכולת קטנה בשכונה. העסק התרומם מהר, ברוך השם. בנינו בית קטן בחולון, אפילו קנינו רכב חדש הגענו למצב שלא חסר לנו כלום.
אחרי כמה שנים, אריאל ביקש ממני לעזוב את העבודה שלי ולהיות בבית, לנהל את העניינים ואת הבית שלנו בכיף. זרמתי עם זה. הבת שלנו, תמר, סיימה תואר בכלכלה מאוניברסיטת בן גוריון. אחר כך אריאל הציע לה לעבוד איתו כמנהלת החשבונות של החנות.
כמה ימים אחרי שהתחילה לעבוד איתו, היא באה אליי מבולבלת, כולה דמעות, וסיפרה לי משהו שלא רציתי לשמוע שאריאל, בעלי, בגד בי עם אישה אחרת. פתאום מצאתי את עצמי בצומת, לא יודעת מה לעשות. להתגרש? להתעלם? בחרתי לשתוק. חשבתי שאולי זה יעבור לו, שיחזור בתשובה
אבל אחרי חודשיים, הוא בעצמו בא וסיפר לי הכול. הוא אמר שגם האישה ההיא בהריון ממנו. הוא לא רצה שנתגרש, כי לדעתו טוב לנו ככה הוא אמר שימשיך לגור איתה, אבל גם ימשיך לעזור לי ולתמר כספית. אפילו הבטיח לעזור לה בעתיד.
אני מרגישה כאילו עזבו אותי באמצע הדרך, שאני לא מוצאת מקום לעצמי. כל הזמן חוזרת לי בראש התמונה מהפגישה הראשונה שלנו, וזר הפרחים הפשוטים שהוא הביא לי פעם מהשדה.
