יצאתי עם בעלי שלוש שנים לפני שהתחתנו, ואנחנו נשואים כבר שנתיים.
בעלי היה הראשון והיחיד שלי, אפילו לא הבטתי על גברים אחרים. אבל בעלי היה מאוד קנאי. ההיריון שלי היה מתוכנן, ושנינו היינו בעננים כשהבדיקה הראתה שתי שורות. הוא תמיד חלם על בן, והיה בטוח מהיום הראשון של ההיריון שזה יהיה בן. שנינו הופתענו מאוד כשבבדיקת האולטרסאונד הבשורה הייתה שמדובר בבת.
אחרי האולטרסאונד, הוא התחיל לחשוד שבגדתי בו. הוא ניסה להוכיח לי שבמשפחתו “יש זרע חזק” ולכן רק בנים נולדים אצלם. באמת, אין לו אחיות רק אחים וגם אצל אבא שלו אותו סיפור. אבל האמת היא שהמין של הילד נקבע על ידי האישה והמזל, ורק רציתי להכניס לו את זה לספר ביולוגיה בראש. כל ההיריון עדיין קיוויתי איכשהו שיגיע בן, בניגוד לכל הציפיות. אבל הרופאים צדקו, ונולדה לנו בת, וקראנו לה תאיר.
בעלי עשה כל מאמץ להיראות שמח, אבל היה ברור שהוא משחק אותה. הוא דיבר שוב ושוב על זה שהילדה אולי בכלל לא שלו. לא רק הוא, גם החמים שלי פלטו רמיזות כל הזמן. זה פגע בי מאד, החשדות המגוחכים שלהם. הבעיה השנייה הייתה שתאיר לא דמתה לו בכלל הוא ברונטי עם עיניים חומות, היא נולדה בהירה עם עיניים כחולות, העתק מדויק שלי כשהייתי ילדה. כשהתבגרתי, הגנים שלי השתלטו. הייתי חייבת להסביר לבעלי פעם אחר פעם למה תאיר נראית כמוני, אבל לשכנע אותו לא הצלחתי.
כך זה נגרר מעל ארבעה חודשים. לא היה לי כוח יותר להתווכח ולהוכיח כלום. פתאום, הכול השתנה, והוא הפך לאב אוהב. חשבתי שהוא השלים סוף סוף עם העובדה שהבת דומה לי, אבל הייתה סיבה נוספת.
ביום ההולדת של תאיר הוזמנו המון אורחים, רובם משפחה שלו. ככל שתאיר גדלה, היא דמתה לי אפילו יותר, ובעלי שם לב לזה כמו כולם. כל משפחתו הציפה אותו יום־יום ברכילות והערות פוגעניות. יום אחד נשבר לו, והוא אמר לכולם שהוא בטוח במאה אחוז שהילדה שלו, כי עשה בדיקת אבהות.
בערב דיברתי איתו על זה, והוא הודה שביצע בדיקת דנ”א כשבתנו הייתה בת ארבעה חודשים. התוצאה הוכיחה שתאיר אכן בתו, והוא בחר לא לספר לי על כך. ברגע הזה הבנתי למה ההתנהגות שלו השתנתה כל כך פתאום, ואני דווקא קיוויתי שהוא פשוט התאהב בילדה. נפגעתי מאד כאילו דלי של לכלוך נשפך עליי. איך הוא יכל לא להאמין לי עד כדי כך שבדק?! כלומר, הוא ממש באמת חשד שבגדתי בו. איך ממשיכים הלאה ככה? מאותו רגע הבנתי אם חוסר האמון שלו כל כך עמוק, הוא רק ימשיך ללוות אותנו הלאה. אף הוכחה לא תספיק לו.
ההתנהגות שלו זעזעה אותי והעלתה בי סלידה. לא יכולתי יותר להישאר עם גבר שלא סומך עליי. נכון, תאיר בתו, אבל ברור לו שהמילה שלי לא חשובה לו בכלל.
בסוף החלטתי להגיש תביעת גירושין. הוא היה בשוק. ניסה להסביר, להצדיק אך לא הקשבתי, כמו שהוא לא הקשיב לי שנה קודם. כל משפחתו טענה שהשתגעתי ושאין על מה להתגרש, שאני עוד מאוד אתחרט. גם ההורים שלי לא ממש הבינו, אבל קיבלו אותי חזרה הביתה. אני לא מתכוונת לבלות את חיי בלהתגונן בפני אדם שרואה בי תמיד חשוד. עדיף לי לגדל את הילדה שלי לבד, מאשר לחיות בפחד כל החיים!
מה דעתכם האם פעלתי נכון או לא?
