היום ישבתי ליד החלון בדירת אמא בתל אביב, והסתכלתי החוצה אל השדרה. ראיתי אישה שמטיילת עם הבת שלה, משוחחות ברוך תוך כדי הליכה. הייתה שם קרבה שהזכירה לי את ילדותי, איך אמא שלי הייתה אוספת אותי מהגן, ואחר כך היינו יושבות יחד בגינה, חולקות גלידה ומספרות סודות קטנים. גל של געגוע שטף אותי; דמעה ירדה לי על הלחי כשחשבתי על החוסר שלה. בתוך המחשבות הטורדניות שלי, אחי, ירון, הפריע לי ושאל מתי אני חוזרת לירושלים.
אמרתי לו בעמימות שאולי אצטרך ללכת לעו”ד. ירון מיד עיקם את פניו והאשים אותי כאילו באתי לקחת את הדירה של אמא לעצמי. לא האמנתי כשהדודה שלי, נורית, הצטרפה לדעתו. המתח התפוצץ במלא עוזו בטקס הזיכרון, וירון הרים עלי את קולו לפני כולם. הרגשתי פגועה, כאילו נתלשתי מתוך הסביבה שהייתה אמורה להיות לי למשען.
אחרי שכולם התפזרו, נורית ניגשה אלי כשעיניה בוערות מכעס ואמרה: “נמכור את הדירה ונקנה לשני ילדים, לירון ולמאיה, כל אחד דירה קטנה. תחזרי לירושלים ותעשי חיים.” נשארתי פעורת פה, מבולבלת ומושפלת.
כשחזרתי לדירה, כל מה שרציתי זה לקחת כמה חפצים של אמא למזכרת. לתדהמתי, ירון ואשתו, שירה, כבר הספיקו להחליף מנעולים וסרבו לתת לי להיכנס. שירה אף דחפה אותי בגסות מהדלת, בלי טיפת חמלה בלב. ברגע הזה ידעתי שאין ברירה אני חייבת להילחם על הזכות שלי ולעמוד על שלי.
לפני כל זה, למרות ההתנהגות שלהם, המשכתי לתמוך בהם. שלחתי להם כסף לשקל עבור תרופות, ואף דאגתי לשכור אחות סיעודית שתעזור, למרות שהם גרו עם אמא. בסוף, כשאמא נפטרה, גיליתי על כך מחברה בפייסבוק. ירון אפילו לא טרח להודיע לי, אולי כדי להמשיך לקבל ממני עזרה.
פניתי לירון ואמרתי לו חד משמעית שאני מתכוונת לתבוע על כל הדירה. הוא נלחץ, למרות שניסה להסתיר. החלטתי הפעם אני לא מוותרת; בית המשפט יקבע במי הבית ואני אלחם על מה שמגיע לי.
