תקשיבי, אני יושבת לי בבית בתל אביב, בוהה מהחלון, ופתאום קולטת אמא שמטיילת עם הבת שלה ברחוב, מדברות וצוחקות ביניהן כזה מתוק שהלב נמס. ישר זה מחזיר אותי אחורה, לילדות שליאיך אמא שלי הייתה לוקחת אותי כל בוקר לגן, היינו נכנסות יחד לפארק אחרי, מוצאות פינה מוצלת, והיא קונה לי גלידת וניל עם שוקולד, ואנחנו יושבות ומדברות כאילו כל העולם שלנו. פתאום שוטף אותי געגוע מטורף, ואני קולטת כמה אני מתגעגעת לאמא, ויורדת לי דמעה מהעין כזה בלי לשים לב.
בדיוק במקום הדביק הזה של הזיכרונות, אח שלי, נדב, קוטע לי את השרשרת מחשבות, ושואל בקול, “נו, מתי את חוזרת לירושלים?” האמת? לא היה לי מושג. אז זרקתי לו שאני אולי אצטרך לבדוק משהו אצל עורך דין. והוא ישר נכנס בימאשים אותי במילים קשות, שבא לי לקחת את הדירה של אמא לעצמי. הכי עצוב? הדודה שלי, ניצה, במקום להיות אובייקטיבית, הצטרפה להתקפה מצידו.
והמריבה הזאת ממש התפוצצה מול כולם, בטקס הזיכרון לאמא. נדב התחיל לצעוק עלי בפני כל המשפחה, והרגשתי ממש חשופה ומושפלת. אחרי שכולם התפזרו, ניצה הגיעה אליי עם עיניים רושפות, מכריזה שהם ימכרו את הדירה ויקנו לכל אחדלנדב ולבת שלה, דירה נפרדת. היא הציעה לי שתחזור לירושלים ותעשה חיים שם. נשארתי פעורת פה מהחוצפה.
נשארתי כמה ימים בדירה של אמא, מנסה לסדר לי איזו מזכרת, משהו קטן ממנה. ואז, פתאום אני מגלה שנדב ואשתו, אילנית, החליפו מנעולים ואפילו לא נתנו לי להיכנס. אילנית פשוט העיפה אותי מהדלת בצורה כל כך גסה, בלי שמץ של חמלה. באותו רגע החלטתי בלבאני לא שותקת יותר, אני הולכת להילחם על מה שמגיע לי, ושהם יתמודדו.
חשוב שתביניעד אז המשכתי לעזור להם, למרות איך שהתנהגו. כל חודש הייתי מעבירה להם כסף בשקליםגם תרופות, גם עזרה של מטפלת שסידרתי, והם בכלל גרו עם אמא. ואז כשאמא נפטרהאפילו טלפון לא קיבלתי מהם. גילו לי על זה בכלל דרך פוסט בפייסבוק מחברה שלה. ברור לי לחלוטין למה הם שתקורק רצו להמשיך לקבל ממני את התמיכה.
פניתי לנדב ודיברתי איתו פתוחאמרתי שאני אשקול לתבוע אותם על כל הדירה אם יצטרך, וראיתי שהוא נלחץ, למרות שניסה להסתיר. אני כבר החלטתיהפעם אני לא מוותרת, ושיהיה לזה סוף בבית משפט, שיקבעו מי צודק ומי לא בדירה של אמא.
