אחרי שאבא שלי נפטר, אחי החליט שאני צריכה לקחת אחריות על הכל בלי לשאול שאלות אחרי ההלוויה, אחי הניח…

מאז שאבא שלי הלך לעולמו, אחי החליט שאני צריכה לקחת הכול על עצמי, בלי לשאול שאלות.
אחרי ההלוויה, אחי הניח את מפתחות הדירה של אבא על השולחן מולי.
אמא שלי ישבה בשקט על הספה ולא אמרה דבר. אני החזקתי את התיק עם המסמכים, ולא הבנתי מתי הפכתי לאדם שצריך להחליט הכול.
פשוט, אבא שלי הלך מבלי שנתנו לנו זמן לשיחה או לתיאום, או לחלוקת אחריות.
אחי גר בתל אביב, בדיוק כמוני, אבל תמיד אומר שהעבודה שלו לוחצת במיוחד. אני עובדת במשרד רואי חשבון וגם מתמודדת עם דד-ליינים, אבל נראה שזה פשוט לא נחשב מבחינתו.
כבר ביום השלישי אחרי האסון, אחי אמר שאני מסודרת ורגועה יותר, ולכן נוח לי לטפל בענייני הניירת.
נשארתי להתרוצץ בין רשויות. לקחתי העתקים, מסמכים מקוריים, תעודות. עמדתי בתור, מחזיקה מספר ביד.
אחי התקשר רק לשאול אם הכול בסדר. הוא כמעט אף פעם לא הצטרף אליי.
אמא שלי הייתה בוכה בערב כשסידרתי את ארון הבגדים של אבא. קיפלתי את החולצות אחת אחת ושמתי אותן בארגזים.
אחי אמר שהוא לא יכול להיכנס לחדר של אבא. זה כבד לו מדי.
גם לי היה קשה. הייתי יושבת לבד בחושך, אבל למחרת קמתי והמשכתי הלאה.
הגיע הזמן להחליט מה עושים עם הדירה של אבא. אחי הציע למכור, כדי שלא תהיה עול על אף אחד.
שאלתי איפה אמא תגור. הוא אמר שיכולה לעבור אלי, כי הדירה שלי גדולה יותר.
אמא נשארה שקטה, עיניה מביטות ברצפה.
באותו רגע הבנתי שאחי כבר החליט, בלי לשאול.
כשהתכנסנו לדבר על הפרטים, אחי דיבר על מחירים, מתווכים, מועדים. אני דיברתי על איך אמא מתעוררת בלילה, מחפשת את אבא.
אחי נאנח ואמר: “צריך להיות מעשיים.”
המילה הזאת הדהדה בי.
אני באמת אדם מעשי. משלמת חשבונות בזמן. מתכננת תקציב. אבל קשה לי לקבל שאמא שלי נחשבת רק לעוד סעיף בחישוב.
כמה ימים אחר כך אחי הביא חוזה תיווך. הניח אותו על שולחן המטבח ונתן לי עט.
שאלתי אם דיבר עם אמא. הוא אמר שהיא לא מסוגלת להתמודד עכשיו.
הסתכלתי על אמא. היא תפסה את שולי המפה חזק.
דחפתי את החוזה בחזרה לאחי.
אמרתי שלא אחתום עד שאמא תגיד מה היא רוצה. אחי כעס, טען שאני מסבכת הכול.
לא הרמתי קול. רק חזרתי ואמרתי שזה הבית של אבא ושל אמא.
מאותו ערב אחי הפסיק להתקשר מדי יום. הוא שלח הודעות קצרות על חשבונות ועל מועדים.
אמא שלי נשארה אצלי זמנית. בבוקר אני מכינה קפה ומניחה את הספל לצידה. היא יושבת שעות ליד החלון.
הדירה של אבא עוד לא נמכרה. אני ממשיכה לשלם חשמל ומים כדי שלא ינתקו.
לפעמים אני תוהה אם אחי רואה בי אחות או בעיקר האדם שלוקח את העול במקומו.
לא רוצה לריב עם אחי, אבל גם לא מוכנה להפקיר את אמא.
נמצאת באמצע, עם תיק מסמכים ותחושה שאם אשתוק הכול יירשם בלעדי.
האם נכון הדבר שאני עוצרת את המכירה, אף שזה יוצר מתיחות בינינו?
בסוף למדתי שלפעמים, גם כשקשה, חשוב לדאוג ללב של המשפחה לא רק לחשבונות. אנחנו לא מעבירים את הקרובים שלנו מאקסל אחד לשני, אלא שומרים עליהם, גם אם זה דורש לעצור רגע ולשאול מה באמת חשוב.