אחרי שעשרים ואחת שנה נישאנו, בערב אחד רונה התקרבה אליי ויחסה:
איתי, אתה חייב להזמין מישהי אחרת לארוחת ערב ולסרט.
הייתי מבולבל לרגע, והיא חייכה והוסיפה ברוגע:
אני אוהבת אותך, אבל אני יודעת שיש עוד אישה שמחה אותך גם והיא מחכה כבר זמן מה לשתף אותך ברגעים שלה.
זו הייתה אמא שלי, דבורה כהן. אחרי שפטר לה את אבא לפני כעשרים שנה, היא גרה לבדה. העבודה, הילדים והדאגות של שלושה ילדים גזלו ממני כמעט כל זמן, ולכן כמעט ולא היה לי זמן להיפגש איתה.
באותו ערב חייגתי לה והצעת את הרעיון:
אמא, מחר נצא לארוחת ערב ולסרט, רק שנינו.
היא קראה בטון מודאג:
מה קרה, בני? הכול בסדר?
מאחר שהיא תמיד חשבה שהשיחות המפתיעות מביאות חדשות רעות, אמרתי:
הכל טוב, אמא. רק רוצה לבלות איתך ערב של כיף.
היא השתשתה לרגע, ואז בחיוך רך אמרה:
בכיף, ילד שלי.
בזה שבוע אחרי, אחרי שהייתי בעבודה, אספתי את המפתחות והגעתי אליה. היא כבר חיכתה, מסודרת, בחיוך ובשמלה ההיא של השנה הראשונה שלנו, אותה שמישהו קנה לנו לכבוד החג. היא צחקה ואמרה:
סיפרתי לחברות שלי שיש לי דייט עם הבן, וכולם מחכים לשמוע איך היה.
נכנסנו למסעדה קטנה ונעימה בתל אביב, שם יש תמיד אוכל טוב ומוזיקה חמה. היא לקחה אותי ביד, כמו כשהייתי קטנטן. כשקיבלו את התפריט, קראתי בקול רם כי היא לא יכלה לראות את האותיות הקטנות.
פעם קראתי לך את התפריט, חייכה.
עכשיו תורך, אמא, השבתי.
דיברנו שעות ארוכות על החיים, על הזיכרונות, על כל מה שהצטבר בינינו במשך השנים. הסרט החמצנו, אבל לא חרטנו. כשהבאתי אותה הביתה, היא אמרה:
רוצה לחזור אל המסעדה, אבל הפעם אני מזמינה.
חייכתי והסכמתי.
כמה ימים אחרי זה, פתאום דבורה נשמה מרק לב. לא הספקתי אף פעם להיפרד. כמה שבועות אחר כך קיבלתי מעטפה. בפנים היה העתק של החשבון של המסעדה והפתקים:
«שלמתי מראש. לא ידעתי אם אצליח להגיע, אבל רציתי לשלם ארוחה לשניים בשבילך ובשביל אשתך. לעולם לא תדע כמה המשמעות של הערב הזה בשבילי. אוהבת אותך, בני».
באותו רגע נזכרתי כמה חשוב לא לחכות ולומר “אני אוהב אותך”. תנו זמן לאנשים האהובים עליכם, כי המשפחה היא לא משהו שיעלה מאוחר יותר היא כאן ועכשיו.
