בגיל עשרים ואחת לנישואיי, בערב אחד אשתי חייכה אלי ואמרה:
«אתה צריך להזמין אשה אחרת לארוחה ולסרט».
התרגשתי. היא המשיכה בחיוך שקט:
«אני אוהבת אותך, אבל יש גם אשה אחרת שאוהבת אותי וממתינה לשובך, אפילו למעט זמן».
זו הייתה אמא שלי, אפרת.
מאז מותו של אבא היא חיה לבדה כ־תשע עשר שנה. העבודה והטיפול בשלושת הילדים גזלו ממני כמעט כל האנרגיה, ולכן כמעט לא מצאתי זמן לבקר אותה.
באותו ערב חייגתי אליה ופרשתי:
«אמא, בוא נלך מחר לארוחה ולסרט, רק שנינו».
«מה קרה, בני? הכל בסדר?» שאלה בקול דואג.
אמא תמיד חשבה שהתקשרות פתאומית מבשרת חדשות רעות.
«הכל טוב, אמא. רק רוצה לבלות איתך ערב מיוחד».
היא נשתקה לרגע, ואז ברכות אמרה:
«בשמחה».
ביום שישי אחרי העבודה נסעתי אל הבית של אפרת בתל אביב. היא קיבלה אותי מחוזקת, מחייכת, לובשת את השמלה ההיא של ימי השנה הראשונה שניהלה.
«סיפרתי לחברותיי שאני יוצאת לדייט עם בני», צחקה. «הן כולן מחכות לדעת איך היה».
נכנסנו למסעדה קטנה ונעימה בירושלים. היא אחזה בי ביד רכה, כמו בילדותי. כשהביאו את התפריט, קראתי אותו בקול רם, כי הקטנים של הכתב היו קשים לה בחזית.
«פעם קראתי לך תפריט», חייכה.
«עכשיו תורך, אמא», עניתי.
שוחחנו זמן רב על החיים, על זיכרונות, על כל מה שצברנו יחד בשנים. החוויה של הסרט נשארה באוויר, אך לא צטערנו.
כאשר חזרתי אותה הביתה, היא אמרה:
«אשמח לחזור על הערב, והפעם אשמח להזמין».
חייכתי והסכמתי.
כמה ימים אחר כך, פתאום, נפטרה אפרת משבץ לב. לא הספקתי אפילו להיפרד. אחרי זמן מה קיבלתי מעטפה. בפנים היה העתק של חשבונית מסעדה והפתק:
«שלום, שילמתי מראש. לא ידעתי אם אוכל להיות שם, אבל רציתי לשלם ארוחה לשניים בשבילך ובשביל אשתך. לעולם לא תדע כמה משמעותי היה לי הערב ההוא. אוהבת אותך, בני».
באותו רגע הבנתי: אל תדחו אף פעם את המילים «אוהב אותך». תנו זמן למי שיקר לכם. המשפחה אינה דבר של מחר, היא היום, כאן ועכשיו.
