אחרי שאלך לעולמי, תצטרכי לעזוב את הדירה, אני משאיר אותה לבן שלי…
סליחה, דבורה, אבל אחרי שאלך מפה את תצטרכי לפנות את הדירה, אמר לה בעלה, מירון, אני משאיר אותה לבן. כבר סידרתי את כל ההנחיות. אני מקווה שאת לא נעלבת, אה? יש לך ילדים משלך, הם כבר יטפלו בך.
החיים לא פנקו את דבורה. היא גדלה בפנימייה, הורים לא היו לה. בגיל צעיר מאוד התחתנה מטעמי אהבה, אבל את האושר בחיי נישואיה לא מצאה. שלושים וחמש שנה קודם לכן, כשהייתה עדיין אשה צעירה ואם לשני ילדים קטנים, התאלמנהבעלה עמיר נהרג בתאונה מטופשת. חמש שנים חיה בדד, עבדה קשה, כדי שהבת והבן שלה לא יחסר דבר. אחר-כך פגשה את מירון. מזל טוב שנשארה לה דירהקיבלה אותה בירושה מעמיר.
מירון, בחיר ליבה, היה מבוגר ממנה בשלוש-עשרה שנה, היה בעל דירת ארבעה חדרים ברמת גן והרוויח יפה. הם התחברו די מהר; דבורה הסכימה מיד לעבור לגור איתו. עם הילדים של דבורה מירון הסתדר מייד. הגדולה, אביטל, הייתה בתחילה חשדנית כלפיו, אבל מירון כבש את ליבה תוך כמה חודשים.
הבן הקטן, עידו, התחיל כבר כמעט לקרוא לו “אבא”. מירון גידל את הילדים כמו שלו, לא צעק עליהם לעולם, ולא חסך זמן, כסף או אנרגיה. גם אביטל וגם עידו ידעו להעריך היטב את אב-החורג שלהם על הילדות השלווה.
***
עידו ואביטל, שניהם חיים מזמן מחוץ לבית. אביטל נישאה צעירה ועפה לה מהקן, ועידו, שתמיד חלם על קצונה, לא באמת ביקר יותר מדי בבית. עשר שנים קודם דבורה ביקשה מהילדים לבוא הביתה – רצתה לשוחח איתם על נושא חשוב מאוד.
אני רוצה למכור את הדירה שלנו, אמרה להם צריך כבר מזמן לעשות פה שיפוץ מהיסוד. הרהיטים ימיהם חלפו, הצנרת נאכלת, ומהדירה הישנה כבר אף אחד לא נהנה. מה דעתכם שנמכור ונחלק את הכסף?
אביטל משכה בכתפיה:
אין לי בעיה, אמא. על הדירה לא מתיימרת, אבל כסף בכנות לא יזיק. את יודעת שצריך עדיין לטפל בילד. עוד לא איבדתי תקווה לשים אותו על הרגליים.
הבן הבכור של אביטל נולד עם מחלה קשה שמגבילה תנועה; טיפולים קבועים, נסיעות למרכז הרפואי והשתלות יקרות – כל אלו עולים המון. עידו תמך:
גם לי אין בעיה. את החלק שלי, אמא, תני לאביטל. שתיקח את גבי לתל אביב לטיפול. לי כבר יש דירה משלי, ואני משלם משכנתא לאט-לאט. בריאות של האחיין לפני הכל.
דבורה מכרה את הדירה, נתנה חצי מהסכום לאביטל, ובחצי השני עשתה שיפוץ מאסיבי בבית של מירון. החליטה להחליף הכול: חשמל, אינסטלציה, ריהוט, ואפילו קנתה הכל על חשבונה. לא יכלה לדעת אז שבעצם היא זורקת מלא כספים על דירה שלא שייכת לה. אחרי שלושים שנות נישואין, מירון עוד יפתיע אותה בדרכו הלא כל-כך מכובדת.
בעיות הברכיים של מירון התחילו לפני ארבע שנים. הוא לא הפסיק להתלונן על כאבים, לפעמים בבקרים לא הצליח לקום מהמיטה. דבורה ניסתה לשכנע:
מירון, למה אתה ילד קטן? לך לרופא, תעשה בדיקות, יקבעו לך טיפול ותראה שיעזור! רוצה, אלך איתך יחד? אתה יודע, מי ידאג לבריאות שלך אם לא אתה?
מירון התבכיין:
דבורה, אני יודע איך זה ייגמר! יתנו לי מלא תרופות יקרות, כלום לא יעזור! מאז שאני צעיר יש לי בעיה עם הברכיים, תמיד כאבו, אבל עכשיו קשה להזיז את הרגל בכלל.
אביטל תמיד חיבבה את אביה החורג, גם עידו קרא לו אבא, אז לא יכלה להישאר אדישה. הן הכריחו אותו ללכת לרופא. דבורה הלכה איתו. הרופא בדק אותו ונענע בראש:
המצב לא פשוט. אתה חייב לטפל מיד. כמה זמן יש לך את הכאבים?
הרבה זמן, ענה מירון עשרים וחמש שנה לפחות! פעם זה כאב רק אחרי עבודה קשה, עכשיו כואב רק מהשמיים.
אתה עם עודף משקל רציני, אמר הרופא זה מעמיס על המפרקים. רק דיאטה תעזור. כדאי להתחיל עוד היום!
דבורה לקחה ברצינות את עניין הבריאות. שינתה את כל התפריט בבית; מבשלת רק ירקות ודגנים, מחביאות את השוקולד וקונה במקום זה פירות יבשים. מירון סירב להקשיב:
שטויות הוא אמר! התקומם אני לא עושה דיאטה! מספיק! על העלים שלך אני אמות! ואין לי משקל עודף, רק קצת בטן. זה רק הגיל, אני בן שבעים כמעט! תני תה. וקניי כבר במבה, כמה אפשר לאכול תמרים?!
דבורה לא ויתרה. בבקשות, איומים ותחנונים הצליחה להכריח את מירון להתחיל טיפול וגם להוריד במשקל. התרופות עזרו קצת, אך הכאב חזר מהר. דבורה הוליכה אותו ביד לחדר שירותים, טיפלה בו לבדה. הבעיות הבריאותיות רק החריפו, וגם הלב התחיל לשחק משחקים. אביטל ועידו עשו הכל להיות לצדו.
***
כמה שנים מירון נלחם; התקפו כאב הפוגה ושוב כאבים. דבורה תמיד הייתה לידו, ולא העלתה על דעתה לנטוש אותו. חצי שנה קודם, כשמצבו הידרדר, אושפז בבית חולים. דבורה הייתה איתו יום ולילה. יום אחד, פעמון בדלת. פתחה, עומד שם בחור צעיר, מראה מוכר-לא מוכר:
שלום! אפשר לפגוש את מירון כהן?
שלום, ענתה דבורה, מנגבת ידיים הוא לא בבית. סליחה, מי אתה?
אני אריאל. הבן של מירון כהן.
דבורה הופתעה נורא. אז ככה נראה מירון כשעוד היה לו שיער! אריאל, שראה את הבהלה של דבורה, שאל:
מתי הוא בבית? שנים לא נפגשנו. באתי במיוחד…
מה אנחנו עומדים בדלת? התעשתה דבורה בוא תיכנס, אסביר לך.
אריאל הקשיב לה, אמר בעצב:
אבא תמיד היה עקשן… עצוב לראות איך הזמן עובר. אני זוכר אותו צעיר, חזק. אפשר לנסוע איתך לבית החולים? מת לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים.
בטח, חייכה דבורה, גם מירון יהיה שמח!
עד אז דבורה לא ידעה על קיומו של אריאל. מירון לא סיפר לה על נישואין קודמים. הוא אף טען שהוא אף פעם לא היה לו ילדים, הרי דבורה ניסתה להביא עוד, ולא הצליחה.
מירון לא זיהה את הבן מיד. אריאל קפץ אליו רק קצת, נפרד מהר היה עסוק. ואז מירון סוף סוף פתח את הסיפור:
לאמא של אריאל הייתי נשוי ארבע שנים. עזבתי כשהיה בן שלוש. אהבתי את תמר, לא יכולתי לחיות בלעדיה, והיא… בגדה בי עם בן דוד שלי! תפסתי אותם במיטה! היא התחתנה איתו, דרשה שאשכח שיש לי בן. ניסיתי להגיע לאריאל בגן, מתחת לבית… בן הדוד אפילו נתן לי מכות כמה פעמים. שנתיים רצתי אחריהם, אחר כך נשברתי. אמרתי שהחיים יפתרו, והנה, עברו שלושים שנה והוא מצא אותי. את יודעת, דבורה, אני לא יודע איך להתנהג איתו. מצד אחד, בן שלי. מצד שני, בכלל לא הכרתי אותו!
מירון, דם זה דם, אמרה דבורה, הוא לא אשם. תן לו להיכנס ללב שלך, שלא תצטער.
מירון הקשיב, התחיל להיפגש עם אריאל. הבן בא לבקר, הכיר את אביטל ועידו. גם הילדים של דבורה קיבלו אותו יפה.
דבורה שמחה. אריאל היה בא כמעט כל שבוע, יושב עם אבא לשיחות סודיות בחדר. הוא תמיד סוגר את הדלת. דבורה, שלא הייתה מהמציצות, מעולם לא ריגלה אחרי השיחות שלהם.
למירון ולדבורה היו חסכונות. כרית ביטחון שדבורה בנתה בשקט לאורך השנים. כסף שמכרה מדירה, הכנסת לבנק, והמשיכה להפקיד כל חודש. עדיין עבדה מהבית כרואת חשבון. כל הסיסמאות וכרטיס הבנק אצלה, לא טרחה לבדוק כל יום את היתרות.
יום אחד באקראי ראתה סמס נמשך 150,000 ש”ח. “אני לא משכתי שקל, מירון לא זז מהבית… מה הולך כאן?!”
רץ לדירות:
מירון, איפה כרטיס הבנק? לפני יומיים נמשכו מאה חמישים אלף ש”ח מהחשבון! לא ראיתי בזמן, אבל חייבים לערב משטרה גנבו אותנו!
מירון נשאר רגוע:
דבורה, אף אחד לא גנב אותנו. את הכרטיס נתתי לאריאל. היה לו צורך, עזרתי.
דבורה התיישבה:
למה לא סיפרת? למה לא התייעצת? מה הבעיה של הבן שלך שדורשת כל כך הרבה כסף?
זה לא עסקך, רטן מירון הוא ביקש עזרה, נתתי. מה יש?
מירון נהיה גס רוח בזמן האחרון. דבורה נשמה עמוק:
ואיפה הכרטיס עכשיו?
אצל אריאל, מירון המים אמרתי לך!
תתקשר, תגיד לו להחזיר את הכרטיס מיד! זה כספי חירום, לא רוצה שאף אחד ייגע בזה!
הוא הבן שלי! צעק מירון אדם קרוב, אני הרשאתי לו. לא יחזיר כלום!
דבורה, שתמיד שמרה על קור רוחה, נתרגזה:
סליחה, מירון, אבל שקל יצא מהכיס שלך לחשבון הזה? שנים לא עבדת. אני מפקידה, לא אתה! שיחזיר את הכרטיס, לא איכפת לי לכעוס עליו.
מירון צרח עליה, דבורה הלכה לבנק וחסמה את הכרטיס. באותו הערב אריאל חזר הביתה זועם:
אבא, הכרטיס כבר לא עובד! למה היא עשתה את זה? קבענו שתוכל להשתמש כמה שצריך! דבורה, תני לי כרטיס חדש, יש לי פה אנשים, צריך לשלם על רהיטים שמגיעים היום!
אתה מתכוון לשלם על הרהיטים שלך מהחיסכון שלי? דבורה כמעט התפוצצה מי נתן לך רשות? זה הכסף שלי בלבד! מהיום הכל מתנהל דרכי. הפנסיה של אבא שלך לא מספיקה לנדיבות כזו.
אריאל נעלב ויצא, ומירון שוב השתולל עליה. רבו כהוגן, ודבורה לראשונה מזה שנים הרגישה שהיא פשוט עייפה מהחיים האלה. השקיעה בשבילו הכול, וקיבלה בתמורה… כלום.
***
עברו כמה ימים, ואריאל לא הופיע. דבורה דאגה מירון נעלב, כמנהגו במצבי משבר, התעלם ממנה. כדי לשבור את הקרח, דבורה לקחה את הלפטופ וברחה לאביטל:
שיחשוב קצת על ההתנהגות שלו, חשבה הגיע הזמן שננוח אחד מהשני.
עזבה בבוקר, וחזרה בערב. מירון היה פתאום עליז. דבורה שמחהאולי השלום חוזר?
איך עבר היום? שאלה.
בסדר, ענה מירון אריאל בא, היינו בסידורים. חזרתי שעה לפנייך. הלכתי הרבה, עייף.
שקט. פתאום:
אני מקווה שלא תיפגעי ממני, דבורה?
למה שאפגע?
הייתי היום אצל נוטריון. הדירה, בעצם, נתתי אותה לאריאל.
דבורה מצמצה:
ומה בדיוק הוא עשה שמגיע לו מתנה כזו?
זה הבן שלי! הבן היחיד! אין לי אף ילד אחר, הבהיר מירון כשאני אלך, הוא יירש הדירה. אגב דבורה, תתחילי לחשוב על עתידך. תלכי לבן? לבת?
לפתע דבורה הרגישה שקופה. אולי בחוק אין לה זכויות, אבל אחרי כל מה שהשקיעה מגיע לה לפחות חצי. מהריהוט ועד הווילון, הכול שלה. ועכשיו זה הולך כך פתאום לידיים זרות.
תודה רבה, מירון, אמרה בשקט כנראה אתה צודק. הגיע הזמן שאדאג לעצמי. תתקשר לבן שלך, שיבוא לגור פה. צריך מישהו שישגיח עליך.
מה? נבהל מירון למה שאריאל יעבור לכאן?
לא יודעת, משכה בכתפיים דבורה, אורזת מזוודה הרי אתה לא אוהב להיות לבד, אז שיבוא לפנק אותך.
ולאן את הולכת? מירון כבר אובד עצות.
אין מה להסביר נאנחה אני עוזבת. גירושין, ואני סוף-סוף בן-אדם חופשי. רק אורזת ומתקשרת לילדים.
דבורה עברה לגור אצל עידו. עידו חי לבד בדירת ארבעה חדרים, מצא לאמא חדר. גם אביטל לא הייתה מתנגדת לקחת אותה, אבל דבורה ידעה שעדיף לא להכביד. מירון הופיע בבית המשפט, לא רצה לתת גט, אבל דבורה התעקשה והפכה רשמית לגרושה. לעיני מירון ואריאל היא קרייריסטית שבאה לצוד דירות של אחרים.
ואם כבר אירוניה לפחות עכשיו יש לה חדר לעצמה, ושקט.
