אחרי חמש שנות נישואים, אשתו של אחי נותרה בשבילנו זרה גמורה, עד לביקור האחרון שפקח לנו באמת את העיניים. אחי, יונתן, עבר לתל אביב אחרי שסיים את הלימודים, במחשבה שישוב חזרה לירושלים אחרי שנה, אך הגורל תכנן אחרת. הוא פגש בחורה, הם החליטו להתחתן, והוא נשאר שם, הרחק מהמשפחה.
מסיבות שונות, לא הצלחתי להיות בחתונה שלהם, ורק אמא שלי פגשה אותה לכמה רגעים קצרים. השנים חלפו, ואף פעם לא נוצרה הזדמנות לבקר אצלם. השנה, יונתן סיפר לנו שהם מתכננים טיול גדול ברחבי הארץ, שיעבור גם דרכנו, לשני לילות. הרגשתי נרגשת ומוכנה לארח אותם בדירתנו הקטנה ברמת השרון, או אצל דודתי ברחביה, שם יכולנו לפנק אותם בנוחות אמיתית.
ההתלהבות נעלמה מהר, כבר מהרגע שפגשתי את גיסתי, תכלת, בשדה התעופה בן גוריון. היא החלה להתלונן בלי הפסקה על כל דבר בטיסה, ונראתה לא מרוצה משום פרט. כשהגענו לבית של דודתי, היא הוסיפה והביעה אי שביעות רצון מוחלטת מהמקלחת ומהשירותים, כאילו הייתה מופתעת מהפשטות הישראלית. המרמור שלה דחף את יונתן לקחת אותה כבר באותו ערב לעיר, ואני ובעלי רק החלפנו בינינו מבט נבוך על ההתנהלות שלה.
כשחזרו בערב, גיליתי שתכלת גם בררנית בטירוף לגבי האוכלכל מה שבישלתי במיוחד בשבילם, היא דחתה כמעט בלי לטעום. בקושי אכלה משהו, וגם זה רק אם היה מדובר בסלט ירקות טרי, ואפילו אז בחנה כל ירק בעין חשדנית.
ולא די בזהלמחרת, כשטיילנו יחד בנמל תל אביב, היא התנהגה בצורה עצבנית ומתלוננת, כמעט ילדותית. ספרתי את הדקות עד שיגיע הרגע להיפרד מהם ולהחזיר אותם לנתב”ג. לא הצלחתי להבין איך יונתן החזיק איתה חמש שנים, כשמספיקות היו לי יומיים לראות באמת את הפנים האמיתיות שלה. כולנו נשארנו עם תחושת החמצה ותהייה איך המשפחה שלנו הפכה פתאום לזרה כל כך.
