יומן אישי, 12.2
אחרי התאונה ישבתי בבית החולים, גופי פגוע וכואב, הידיים רועדות מחולשה. חמתי, רבקה, השתלטה על כל העניינים מסמכים, ביקורים, שיחות עם הצוות. הרגשתי כל כך חסרת אונים, שלא ניסיתי אפילו להתווכח. תוך כדי, בעלי, רן, עמד תמיד מהצד ומתבונן בקיר, כמעט מתמזג איתו, מכונס בעצמו.
היום נפתחה דלת החדר, ורבקה נכנסה ראשונה, מחזיקה ביד את הבן שלי, עמית. הוא נראה קטן מכפי גילו, שקט מדי. כאילו כבר ידע שמקום כזה דורש ממנו להיות בוגר מהרגיל, לא להרעיש ולא לשאול שאלות.
רבקה הציבה אותו לצידי במיטה ומסרה לי חיוך מאולץ, “רק לכמה דקות,” אמרה, “כדי שעמית לא ידאג,” ואז התרחקה, מתבוננת החוצה מחלון החדר ומאפשרת לכאורה לנו קצת פרטיות.
עמית טיפס אליי בזהירות וגישש את דרכו לידי. ביד מגושמת, הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים. קיבלתי ממנו את הבקבוק, מרגישה איך האצבעות שלי רועדות, והלב מתכווץ.
עמית התקרב אליי עוד יותר, סגר בעדינות את כף ידו על פיו, ולחש בקול חלש, כמעט בלתי נשמע:
“סבתא אמרה לי להגיד לך לשתות את זה ואם אני רוצה שתהיי לי אמא חדשה ויפה, את חייבת לשתות. היא ביקשה שלא אספר כלום מעבר לזה.”
קפאתי. הבקבוק היה קר, ומלא בנוזל כתום זוהר, שברור שלא הגיע מארוחות בית החולים. פתאום התנפצה עליי הדממה, וכל תשומת הלב שלי התמקדה בבעלי שעמד בדלת, וברבקה שמביטה החוצה כאילו לא רואה דבר, אבל תחושת הבטן שלי אמרה: היא עוקבת אחרינו מקרוב.
הנחתי את הבקבוק בעדינות על הסדין, ובתנועה לא מורגשת שפכתי את המיץ על הרצפה, תוך שאני מעמידה פנים ששתיתי. כבר בלילה ההוא החלטתי לבדוק לעומק בשביל מה כל זה? מדוע רבקה בחרה דווקא בעמית, בני הקטן, ככלי?
לא הצלחתי להרדם. ישבתי בידיים קפוצות על הסדין וצפיתי במיץ. עם פצעים פתוחים, תפרים טריים ואובדן דם, כל משקה יכול להוות סכנה עבורי, והצוות הרפואי אמר לי שוב ושוב: כל תרופה, כל תוסף רק תחת פיקוח.
בבוקר ביקשתי מהרופא לבדוק את הבקבוק, בלי מהומה, בלי הסברים. פשוט אמרתי שאני חוששת.
בערב הגיעה התשובה.
בבדיקה נמצאו בו חומרים שמדללים דם ומגבירים דימומים. לא קטלני לאדם בריא, אבל עבורי, עם תפרים טריים אחרי ניתוח, יכול לגרום לדימום פנימי קטלני וסיבוכים חמורים.
הרופא שתק דקות ארוכות, ואז שאל, “מי הביא לך את זה?”
עניתי בשקט: “חמתי.”
הוא הניח בעדינות את התיק ואמר בשקט, “אם היית שותה אפילו חצי, כנראה שבלילה לא היינו מצליחים להציל אותך.”
הכול התחבר בי בבת אחת: רבקה ידעה הכל היא דיברה עם הרופאים, שאלה, עשתה רושם של אשה דואגת. ידעה בדיוק שאסור לי חומרים כאלה. ובכל זאת, בחרה להכניס את עמית כמתווך, נתנה לו את הבקבוק, ודרשה ממנו לשמור בסוד.
בערב, כשרן בא לבקר, הראיתי לו את הדו”ח. הוא הביט בדף, אחר כך בי, בפנים שלא זיהיתי.
“היא אמרה שזה רק מיץ בשביל הכוח,” מלמל בקושי.
לא היה לי מה לענות לו.
כי באותו רגע כבר הבנתי: כשאצא מכאן, לבית שלי אחזור אחרת. לא עוד פגיעה ושקטה, אלא אישה שלא תאפשר יותר לאף אחד להתקרב אליה בלי לחשוב פעמיים.
