יום שלישי, אחרי קבורת אהובי, בני לקח אותי לדרך ביער וקרא בקול רם: «זה המקום שלך».
לא בכתתי לדמוע בקבורה. לא כי לא אהבתי את משה, שאיתו חלקתי ארבעים ושנתיים, חוויות של עוני, מחלות, שמחות נדירות. העיניים שלי היו ריקות, דמעות תקועות כאב במרפק, כמו אבן בגרון שלא יוצאת, גם לא בקרבת הקבר ולא כששכנה הביאה קצפת ואמרה: «החזיקי, חנה». חייכתי בנימוס וסגרתי את הדלת.
בני, יוסף, עמד שם בפגועים. גבוה, אלגנטי, בחליפה שחורה יקרה שקרתה יותר מהקצבה שתקבל החצי שנה הבאה. הוא חיבק אותי כמו שצריך, כמו במנהג של משפחה מכובדת, אך ידו הייתה קרה, לא משם מזג האוויר, אלא כאילו הוא מחזיק בתקשורת, לא באהבה אלא במטלה.
בזיכרון, הוא נשא נאומים בטקס האבל מדבר בקול רם, עם הפסקות ותנועות ידיים. כולם הנהנו, אמרו: «איזה בן! איזה חמוד! איזה חכם!» ואני ישבתי בפינה, צופה בו. פניו נראו מוכרות וחדשות באותו זמן העיניים שלי, האף של אבא, החיוך של מישהו שכבר לא לי.
ביום השלישי אחרי הקבורה, הוא הגיע אליי בזמן שהייתי מבשלת קפה קפה חזק עם חלב, בלי סוכר, משקאות שאהב משה. יוסף ישב לשולחן המטבח, הציב לפני מפתחות רכב ושק פז.
«אמא», אמר, «חשבתי על כל הדברים. יהיה לך יותר טוב במנזר ביער, שקט, נעים, טיפול טוב. האוויר שם נקי, האנשים מבינים את הפנסיונרים, לא תצטרכי לשבת לבד בדירתך. את יודעת איך היה אבא כשחלה. גם את יכולה»
הוא לא סיים, אבל הבנתי: הוא רוצה לומר: «גם את יכולה למות», או יותר מדויק: «הגיע הזמן לדרך אחרת, כדי שלא תהיי כעול».
השתקתי, שתיתי קפה חם, כאילו נוגש שפתיי, כדי שלא ארעיד, שלא אשמע קולה, שלא ארה אותו בכוס.
הדירה שלו הייתה שלו, והעסק עכשיו שלי. אבא רשם הכל על שמי לפני שנה, חשב שאקח חלק, כדי שלא יהיו מריבות. ידעתי שאביי העביר את כל הרכוש לבני לפני מותו, מבלי לשאול אותי. חשבתי שזה כשום דבר, רק צריך שהבן יהיה קרוב, שיטפל בי. טיפשתי.
הוא המשיך: «את לא תתאימי לשם לבד, תתעייפי, את מבוגרת». המילה האחרונה שלו היה רכה, כמעט ברגש, כאילו מאשר דיאגנוזה אני פריט שבור שכדאי לזרוק.
«מתי?», שאלתי.
הוא חיכה לדמעות, לצעקות, לאיומים. רק שאלתי: «מתי?».
«מחר בבוקר», ענה. «הכל מוכן, אפילו הציוד, לא צריך לאסוף דברים, קחי רק מה שצריך. אל תדאגי, אבוא לבקר».
הוא שקר. ידעתי שלא יקרה.
בבוקר, יוסף הגיע במרצדס שלו. יצאתי עם מזוודה שמלאה בתמונת משה, דרכון, מעט כסף שהייתי חוסכת בסתר שנים, ופנקס מתכונים האהובים שלי, שמאכלו אותו בשמחה.
יוסף פתח את המזוודה, נטל אותה כמו שק תפוחי אדמה, פתח לי את דלת האחורי, ולא אמר «בואי נלך». פשוט נדלק במנוע ויצא מהחצר.
נסענו בשקט. העיר נותרה מאחור, ואז פרברים, ואז יער. הדרך הפכה לבטון, עם בורות. הסתכלתי מחוץ לחלון עצים, שקט, ציפורים, יופי וחשש.
«איפה בדיוק המנזר?», שאלתי.
הוא התמהמה, אז נזרק מבט מעבר לכתף: «תראי בקרוב».
עשרים דקות אחרי, הוא פנה לדרך צרה ביער. הרכב קפץ על המורדות, אחזתי ביד על דלת הרכב, הלב פקק. לא מרעידות, אלא תחושת נבאה.
הוא עצר, יצא, פתח לי את הדלת. יצאתי, סביבי אין נפש, אין בתים, אין גדרות רק יער עבות, חשוך, דומם.
«זה המקום שלך», אמר.
הסתכלתי עליו, פניו שלוות, אפילו מרוצות.
«מה משמעות המקום שלך?», שאלתי.
«זה מה שיש», ענה. «את מבינה, כאן יהיה לך שקט, שקט, אף אחד לא יפריע».
הוא שם שקית עם מזון לשני ימי קיום. «את חכמה, תדעי להתמודד».
קפאתי, רעש לבן במוחי, כאילו כיבו קול בעולם.
«את משאירה אותי כאן? ביער?», רצחתי.
הוא שיכס את כתפיו.
«לא משאיר, משחרר. תצאי בקרוב, למה הדירה? למה העיר? את רק מפריעה לי. באמת, את מזכירה לי מה שאני צריך להרגיש, ואני לא רוצה».
הוא אמר זאת בקלילות, כמו רשימת קניות.
«אמא», לחשתי, «אתה שלי».
«היית», תיקן. «עכשיו את מטלה. סליחה, אבל כך טוב לכולם».
הוא ניסה להניע רכב, רציתי לתפוס ידידת הדלת.
«יוסף! חכה! אני אתן הכל! דירה, כסף, הכל! אל תעזוב אותי כאן!»
הוא אירע בעידוד, הרכב קפץ, נפלתי. פגע ברגלי באבן, צעקתי, זחתי אחרי הרכב, הוא לא היה אפילו מביט אחורה.
יישבתי על האדמה, מחזיקה ברך, דם יוצא דרך גרביים. כאב היה פנימי, עמוק, שם הלב פעם פעם.
פתחתי את השקית, מצאתי בקבוק מים, כריכים, שוקולד. כנראה יוסף רצה שלא אמתי למות מיד, כדי שהמצפון שלו לא יכאיב, כדי שיוכל להגיד: «נתתי לה הזדמנות».
אכלתי את השוקולד, שתיתי מים, קמתי, הסתכלתי סביב.
היער. רק יער. אין שבילים, אין עקבות של בני אדם, רק עקבות חיות, שקט כבד שצלצל באוזניים.
הלכתי. הלכתי לאן שהעיניים מצביעות אולי לכביש, אולי לנהר, אולי למוות. לא היה חשוב.
אחרי שעה מצאתי נחל צלול, שתיתי מים בכף, ניירתי, ראיתי במראה עצמי: שיער אפור, קמטים, עיניים ריקות, כאילו אין מי שבפנים.
«את זקנה», הוא אמר במחשבה.
כן, אני זקנה, אבל לא מתה.
בלילה נלכתי תחת אשוח, קיפפתי עצמי, עטפתי במעיל, רעדתי לא מקורר, אלא מזועזעת, מכוערת, מצולמת.
חשבתי על משה, איך היה מחייך, איך היה מזלף לי תה מנטה כשחלה, איך היה מחזיק בי בעדינות, אומר: «את האבן שלי». והיום אני פריט מושלך, פסולת.
אבל לא רציתי למות כאן, לא כך.
בבוקר המשכתי הליכה, כל היום, בלי מטרה, רק כדי שלא ישארי במקום.
ביום השלישי מצאתי שביל, לא אספלט אלא שביל של קרקע, אנשים טורפים שם. הלכתי בו.
אחרי שעה עצר משאית משאיות, נהג בן חמישים עם פנים חמות.
«סבתא, לאן את נוסעת?», שאל.
לא ידעתי מה לענות, אמרתי את הדבר הראשון שעלה: «לעיר, לבן שלי».
הוא הנהן, פתח את הדלת.
«תתיישבי, אני אסיע».
ישבתי, שתקתי כל הדרך, הוא לא שאל, רק הדליק רדיו. נשמע שיר ישן, עצרתי מבטיי, בוכתי, דמעות של שלושה ימים נפלמו בנהר.
הוא עצר בתחנת האוטובוסים.
«תן», הוא אמר, מראה לי בקבוק מים וכריך, «אל תדאגי, הכול יסתדר».
קיבלתי, הודיתי, ירדתי.
בעיר הלכתי למשטרה, סיפרתי את כל הסיפור ללא קישוטים, ללא דמעות, רק עובדות.
הקצין הקשיב, רשום, הנהן:
«את מבינה שאין לנו עדויות? הוא לא היכה, לא איים, רק השאיר ביער. אתה חיית. זה טוב, אבל לפי החוק זה לא פשע».
הסתכלתי על שרקתו, על עיניו הלא מזיזות.
«האם הוא יכול לעשות זאת שוב? עם מישהו אחר? ולא ייעונן?», שאלתי.
«אם אין עדות, כן», אמר. «המלצתי לפנות לעורך דין או לשירותי הרווחה, אולי יעזרו במגורים».
יצאתי, גשם החל לטפטף, אנשים רצים בעסקיהם, אף אחד לא מביט בזקנה עם מזוודה.
נסעתי לספרייה, שם אינטרנט חינם, חיפשתי, קראתי, למדתי, כתבתי מכתבים לתביעה, לתקשורת, לבלוגים.
לאחר שבוע קיבלתי שיחת טלפון מעיתון מקומי, כתבת צעירה עם עיניים בוערות.
«חנה, ספרי לי הכל, נפרסם, אנשים צריכים לדעת».
סיפרתי בלי קישוט, בלי דמעות, רק עובדות.
המאמר יצא שלושה ימים אחרי, כותרת: «בנו השאיר האם ביער: המקום הזה שלך».
תמונתי מההלוויה לבוש אפור, מבט ריק.
בשעה אחת נחשפו מאות תגובות, אלפי שיתופים, אנשים זעם, בוכו, דרשו עונש.
יום אחרי קיבלתי שיחה מיוסף.
«אמא, מה עשית?!»
«אני חייה», עניתי.
«את הורגת אותי! פיטרו אותי! אשתי עזבה! הילדים מתביישים! אתה מבין מה עשית?».
«מבינה», עניתי. «הורדת אותי ליער, סיפרתי לכולם. זה צודק».
«אבוא, אלקח אותך חזרה, אתקח את הדירה, את הכסף, הכל!».
«מאוחר מדי», אמרתי. «אני לא רוצה את הדירה שלך, רק רוצה שתבין שהאם איננה פסולת, שהזקנה איננה גזירה, שהאדם איננו חפץ».
הוא נשתק, זעקה ראשונה בחייו.
«סלח», לחש. «סלח לי».
«אסלח», אמרתי. «בפעם הבאה תביא לי פרחים, לא כסף, לא דירה, ותאמר: אמא, אני אוהב אותך. ואז אשמע אם זה אמיתי».
הוא הגיע שבוע אחרי, הביא טוליפים צהובים, האהובים עלי. נפל ברך, בכה, נימץ את ידיי.
הסתכלתי על דמעותיו, על פחדו, על חרטתו.
«קום», אמרתי. «אני לא אלוה, אני אם, ואני סולחת».
עכשיו אינני במנזר, אינני בדירתו. אני שוכרת חדר קטן על חוף ים, עם מרפסת, יונים, שמש.
יוסף מבקר אותי כל שבוע, מביא אוכל, פרחים, מדבר על הילדים, על העבודה, על החיים. הוא השתנה, או אולי רק מציג פנים. אני רואה בעיניו פחד פחד לאבד אותי שוב, פחד שלא יזכה למחילה.
אני לא חזרה אליו, לא חייתי תחת אותו גג, אבל לא דחפתי אותו כי אני מאמינה שלכל אחד יש סיכוי לגאולה, אפילו לבן שהשליך את אמו ליער.
לפעמים בערב, יוצאת למרפסת, מביטה לים, חושבת על משה, איך הוא היה גאה בי לא רק על כך שהישרתי, אלא על כך שלא קפצתי, שלא הפכתי למרוסנת, לא למי שהייתה ברצונו: שקטה, צייתנית, נשכחת.
אני חיה. אני חזקה. אני אם.
המקום שלי איננו ביער, איננו במנזר. הוא היכן שאני בוחרת.
היום על החוף. מחר אולי בהרים. אולי בדירה חדשה עם נכדים, עם בן, עם טוליפים על החלון.
כי אני אינני חפץ, אינני מטען, אינני זקנה.
אני אדם, ויש לי זכות לחיים, לאהבה, לכבוד.
גם אם זרקתי ליער.
גם אם אמרו: המקום שלך כאן.
בחרתי מקום אחר.
וזה זכותי.
