אחי חי במשך שנים רבות עם אשתו הראשונה. היא הייתה טיפוס מאוד חומרני, וכל הזמן עשתה רעש על שטויות, והיחס שלה להורים שלו היה… איך נגיד בעדינות כזה שהשאיר להם קצת פחות שיער בראש. הוא סבל אותה הרבה זמן, אבל בסוף הכוס באמת נשפכה והוא התגרש ממנה. אחי התחתן שוב. לאשתו החדשה הייתה בת. לאחי לא היו ילדים, לא מהנישואים הראשונים ולא מהשניים. אבל לא עבר הרבה זמן, ואשתו השנייה הלכה לעולמה. הבת המאומצת התחתנה ועברה דירה, והשאירה את אחי בדירה לבד.
יום אחד, החליט שהוא עושה שיפוץ. איפה שפעם עמדה שידת הספרים, נערם הר של ניירות, ומכיוון שהכל אצל אחי כמו במבצע צבאי, הוא החליט לבדוק שאין איזה אוצר נסתר בין הדפים. תוך כדי סריקת המסמכים, הוא מצא ערימה של מכתבים.
בכל המכתבים, איזו נערה כותבת לאבא שלה כמה היא אוהבת אותו, כמה היא מחכה לתשובה, וכמה היא עצובה. סיפרה לו על בית הספר, על החיים שלה ממש סרט. אחי הסתכל בכתובת השולחת, ואז נפל לו האסימון. הוא הרי שירת פעם באיזו עיירה בצפון, שם גם היתה אחת שממש הדליקה אותו. מתברר שיצא שהוא השאיר לה מזכרת אבל לא ידע מזה בכלל; ואשתו הראשונה, כמו אשת לוט עם גרסה עדכנית, הסתירה ממנו את כל המכתבים ושמרה את זה בסוד לאורך השנים.
בדם חם של תל אביבי שגילה שמוכרים קפה הפוך בעשרה שקלים, הוא התקשר לאשתו לשעבר לבדוק מה הולך פה. והיא מאשרת: באמת, זו הייתה הבת שלו. למזלו, כיום יש אינטרנט, והבת המאומצת שלא מזמן הפכה לכלה עזרה לו למצוא את הבת האמיתית.
כמה ימים אחר כך, אחי קיבל שיחת טלפון. לא, זה לא היה מבנק ישראל זו הייתה הבת הביולוגית שלו. אחי לא ידע איפה לקבור את עצמו, איך מסבירים דבר כזה: עשרות שנים של שתיקה לא מתוכננת? מתברר שאמא שלה כבר מזמן איננה. הבת התחילה לבכות בשידור חי, וסיפרה שהיא בעצמה נשואה, ויש לה בת כלומר, יש לאחי נכדה! הם קבעו להיפגש, ומזלזלים בכל המסכים: אחי בכה משמחה. סוף סוף יפגוש את הבת שלו באמת. כל מה שהוא ייחל לו, זה שהיא תבין הוא לא אשם בכלום, הוא פשוט לא ידע שהיא קיימת, ואם היה יודע אין מצב בעולם שהיה נוטש אותה.
