בשלושת החודשים האחרונים אחי לא מפסיק להציק לי בנוגע לאמא שלנו. מאז השבץ שעברה, היא כבר לא מתפקדת כמו פעם. לפעמים היא לא מקשיבה בכלל, והיא חייבת מישהו שיהיה איתה כל הזמן. בעצם, היא זקוקה להשגחה מתמדת, כמו תינוקת. אבל אני עובדת, יש לי בית, משפחה. איך אפשר להחזיק מעמד ככה? הצעתי להעביר אותה לדיור מוגן, אבל אחי קפץ האשים אותי בחוסר רחמים. מצד שני, הוא בעצמו לא מוכן לקחת אותה אליו, הרי הוא גר בדירה של אשתו.
פעם היינו משפחה מאוד מלוכדת. ארבעה אנשים, אמא, אבא, אחי ואני יונתן ואני בהפרש של שנה בלבד. ההורים הביאו אותנו בגיל די מאוחר. היום אני בת 36, יונתן בן 35, ואמא בת 72. עד שאבא נפטר, הכל היה רגיל, אפילו טוב.
יונתן עבר ללמוד בירושלים, נשאר שם והתחתן. אני נשארתי בתל אביב, התבססתי שם. כשנישאתי, בעלי ואני עברנו לדירה שכורה, תכננו לקנות בית ולהקים משפחה. אלו היו התוכניות לפחות.
לפני שנתיים אבא הלך לעולמו. אמא נשארה בודדה, מתגעגעת, נעשתה שקטה ועצובה. פתאום הזדקנה. אחר כך חלתה, ולפני חצי שנה קיבלה שבץ. לרגע חשבנו שלא תשרוד, אבל הרופאים בהדסה עשו ניסים. בהתחלה לא הצליחה לדבר או להזיז ידיים ורגליים, עם הזמן מצבה קצת השתפר, אבל הנפש שלה נפגעה.
הרופאים אמרו שיש נזקים בלתי הפיכים. נשארה לי רק הבחירה לדאוג לאמא. בעלי ואני עברנו לגור בדירה שלה, מצאתי עבודה מהבית כדי להיות איתה כל הזמן. אי אפשר להשאיר אותה לבד. כשהצליחה לחזור ללכת ולזוז, לא נהיה קל יותר.
היא מדברת שטויות, מתבלבלת, לפעמים בורחת מהבית ואנחנו רודפים אחריה. היא בוכה, מבקשת לפגוש את אבא, משוכנעת שהוא יחזור. לילות בלי שינה. אני מפחדת לאבד עליה שליטה. גם העבודה נדחקת הצידה, קשה להתרכז במשהו אחר. בעלי הציע שנעביר אותה לדיור מוגן. זה ממש יקרעולה מעל 12,000 שקלים בחודשאבל אם עובדים קשה, אפשר לממן, ביחד עם ההשתתפות של אחי. ככה זה הוגן.
לא היה לי קל להחליט, אבל הבנתי שאין יותר ברירה. אי אפשר להמשיך ככה לנצח, ובדיור המוגן תקבל השגחה וטיפול רפואי מסביב לשעון. בדקתי, ביררתי מחירים כן, לא זול, אבל אין ברירה.
התקשרתי ליונתן, סיפרתי הכל. קיוויתי שהוא יבין. במקום זה, הוא התפוצץ: “את השתגעת? לשלוח את אמא למוסד? היא תהיה רק בין זרים איך תדעי מה יעשו לה שם? אין לך לב! או שאולי את רוצה את הדירה שלה?”
ניסיתי להסביר, אבל לא הייתה לי הזדמנות. הוא סגר בפניי את הדלת. ובכל פעם שדיברנו אותו ויכוח, אותה תחושה שאני נשחקת. ניסיתי שוב לשנות את דעתו, אבל הוא נשאר עיקש.
“אני לא מסוגל לנטוש ככה את אמא. הרי היא גידלה אותנו בעצמה. הסתדרנו כולנו יחד.” הוא אמר. “היא לא שלחה אף אחד מאיתנו למוסד למרות שהיה לה קשה. מגיע לה שנחזיר לה.”
“אנחנו שנינו הילדים שלה,” עניתי בכעס, “אבל אני היחידה שמטפלת בה. אם אתה לא מוכן לעזור, לפחות בוא וקח אותה אליך! תראה לי מה זה טוב לב!”
“את הרי יודעת שאני חי עם שירה בדירה שלה. איך אני אביא לשם את חמותי? שירה לא תסכים.” הוא ענה. “אז בעלי שלי אמור לדאוג לאמא שלי, אבל שירה לא? בגלל שאנחנו גרים אצל אמא, אז רק עליי נופל הכול?”
הסברתי לו שאני כבר לא מסוגלת. שאם זה לא יסתדר, אולי כדאי שנעזוב ואז הוא יאכל את הדייסה שבישל. יונתן גמגם, טען שהוא ‘כל הזמן בעבודה’, ולא יכול לדאוג לאמא בין לבין. רמז שאני סתם מתנערת מאחריותי.
אני חיה בתוך סיוט. מצד אחד יודעת שאי אפשר להמשיך כך; דיור מוגן יעשה לנו חיים יותר קלים, גם לאמא יהיה טוב יותר, תקבל טיפול מקצועי. מצד שני, קשה לי עם רגשות האשם כאילו אכזבתי את אמא. בעלי תומך במהלך. הוא חושב שגם לנו מגיעה קצת שלווה; גם לנו יש חיים.
בסוף החלטתי לתת לאחי שבוע. אם לא יגיע אצטרך לעשות את מה שצריך. להעביר אותה לבית מתאים. כי קל לכולם לתת עצות מהצד, אבל רק אני יודעת מה המשמעות של לטפל בבת אדם חולה מסביב לשעון. לפעמים, כדי לא להישבר ולשמר את המשפחה, חייבים לבחור במה שאפשר ולהבין שאין בזה בושה, אלא דאגה אמיתית ונאמנה. החיים דורשים למצוא איזון בין נתינה לאחרים לדאגה לעצמנו.
