בשלושת החודשים האחרונים, אני ואחי נלחמים זה עם זה בבית המשפט בגלל אמא שלנו. מאז ששברה את העצם בצוואר הירך, היא בקושי מתפקדת. שוכחת את עצמה בכל רגע וזקוקה למישהו שיהיה איתה תמיד. היא צריכה טיפול צמוד. כל העול נפל על כתפיי. זה מרגיש כאילו אני אמורה לטפל בילדה קטנה. יש לי עבודה, בית, משפחה משלי איך אפשר להתפצל? הצעתי להעביר אותה לבית אבות, אבל אחי התרגז והאשים אותי באכזריות. בו בזמן, הוא לא מוכן לקחת אותה אליו, הרי הוא גר בדירת אשתו.
פעם היינו משפחה מאוחדת. משפחה רגילה של ארבעה. אני ואחי ברווח של שנה אחת בלבד. ההורים שלנו הולידו אותנו בגיל מאוחר. כיום אני בת 36, אחי בן 35 ואמא כבר בת 72. עד מות אבינו, הכל היה בסדר.
אחר כך אחי עבר ללמוד בעיר אחרת ונשאר שם, התחתן, ואני חזרתי לעיר הולדתי. שם התבססתי. בהתחלה גרתי עם ההורים, אבל כשהתחתנתי, אני ובעלי בחרנו לשכור דירה. תכננו לקנות דירה מאוחר יותר ולהקים משפחה. אלו היו התוכניות שלנו.
לפני שנתיים בלבד, אבא שלי נפטר. אמא נשברה, השתעממה והרגישה בחסרונו. הזדקנה בבת אחת. היא חלתה, ולפני חצי שנה עברה אירוע מוחי. חשבתי שלא תשרוד. בהתחלה התקשתה לדבר ואיבריה לא פעלו כשורה. בהמשך השתפרה פיזית, אבל הנפש שלה נפגעה קשות.
הרופאים אמרו שהנזק בלתי הפיך. כך שנאלצתי לטפל בה. אני ובעלי עברנו לגור בדירתה של אמא שלי. החלפתי מקום עבודה והפכתי לעצמאית כדי להיות לידה. אי אפשר להשאיר אותה לבד. כשהשתקמה תנועתית, החיים לא נהיו פשוטים יותר.
היא מגמגמת, מתבלבלת, אנחנו רצים אחריה, קשה להשגיח עליה עד הבית, והיא בוכה וטוענת שבעלה מחכה לה איפשהו. בקיצור, בלגן שלם. כמעט לא ישנתי. דאגתי שתלך לאיבוד. העבודה שלי נפגעה מאוד. לא מצליחה להתרכז בדבר אחד לאורך זמן. בעלי הציע להעביר אותה לבית אבות.
זה יקר מאוד, אבל בשוק העבודה היום, אפשר להרוויח מספיק כדי לשלם. בעלי אומר: “יש לך גם אח. תני שגם הוא יתרום. זה צודק.”
הרבה זמן לא החלטתי, אבל הבנתי שאין דרך אחרת. כמה זמן אוכל להמשיך כך? בבית אבות תקבל טיפול והשגחה רפואית מסביב לשעון. ביקרתי שם ולמדתי הכול. זה באמת יקר מאוד, אבל מה אפשר לעשות?
אז התקשרתי לאחי וסיפרתי לו כפי שהדברים באמת. קיוויתי שיהיה רציונלי. הוא צריך להבין את המציאות. במקום זאת, התפרץ עליי.
“איבדת את זה? איך אפשר לשלוח את אמא שלך לבית אבות? כולם שם זרים. איך את יודעת שיטפלו בה טוב? את חסרת לב!” הוא צעק בטלפון, “או שאת פשוט רוצה להיפטר ממנה מהבית?”
ניסיתי להסביר, אבל הוא לא הקשיב. אז המשכתי לטפל באמא שלי. עד שלבסוף הרגשתי שאני כבר לא יכולה. דיברתי איתו שוב על כך, אבל דעתו לא השתנתה.
לא רציתי לעשות דבר כזה לאמא שלי. בסך הכל, היא גידלה וחינכה אותנו. שנינו חיינו בבית, לא במוסד, והיא אף פעם לא התלוננה שקשה לה.
שנינו חבים לה הרבה, אבל למה רק עליי נופלת האחריות? אם ההצעה שלי לא מתאימה, שיעבור הוא וייקח את אמא אליו. שיגלה את אהבתו שם.
“את יודעת שאני גר עם אשתי בדירה שלה. איך אפשר לשכנע אותה לטפל בחמות?” הוא ענה. “אז בעלי יכול לטפל בחמותו ואשתך לא? אנחנו חיים עם אמא שלנו, ולכן בעלי מטפל בה.”
הבהרתי לו שאני יכולה להפסיק לטפל באמא כבר עכשיו. שיגיע הוא ואשתו ויעברו לדירתה. אחי היסס, אמר שהוא עובד ולא יכול להסיח את דעתו. לטענתו, אני רק רוצה להתחמק מהאחריות.
אני חיה בסיוט. מצד אחד, אני יודעת שצריך להעביר אותה לדיור מוגן. זה יקל על כולם. אבל בו זמנית, אני פוחדת להרגיש שאני בת כפויה טובה. בעלי תומך בי. טוען ששם ידאגו לה, ולנו יש חיים משלנו.
החלטתי להמתין שבוע. אם אחי לא יבוא, אעשה מה שנראה לי נכון. זה יהיה הכי טוב לכולם. אני אעביר אותה לדיור מוגן. כולם יודעים לייעץ, אבל רק אני יודעת עד כמה קשה לטפל באדם חולה. ואם לאחי יש הסברים לחברים שיסביר בעצמו, אני כבר עייפה מהכול.
בסופו של דבר, החיים מביאים לנו מצבים לא פשוטים. לפעמים האחריות שלנו נגמרת במקום שבו האהבה שלנו כבר לא מספיקה לבדה. לא משנה מה יגידו אחרים, חשוב להקשיב ללב ולעשות את הדבר הנכון, גם אם זה לא קל. לומר “די” זו לא בגידה, אלא דאגה לעצמנו וליקירינו.
