בחודשים האחרונים אני ואחי מנהלים סכסוך משפטי בגלל אמא שלי. מאז השבץ שעברה, היא כבר לא מתפקדת כמו פעם. היא שוכחת את עצמה בכל רגע וזקוקה לליווי צמוד. היא זקוקה לטיפול וסיוע בכל פעולה. כל האחריות נפלה על כתפיי. לפעמים זה מרגיש כאילו אני מטפלת בילדה קטנה. יש לי עבודה, דירה, משפחה משלי. איך אפשר להחזיק את כל זה יחד? הצעתי לאחי שנעביר אותה לבית אבות הוא הזדעזע וכעס, האשים אותי בחוסר אנושיות. ובאותה נשימה, הוא גם לא רוצה לקחת אותה אליו. בסופו של דבר, הוא גר בדירה של אשתו.
פעם היינו משפחה מאוחדת. משפחה של ארבעה, סטנדרטית כזאת. אחי ואני בהפרש של שנה בלבד, שנינו נולדנו יחסית מאוחר. כיום אני בת 36, הוא בן 35, ואמא כבר חגגה 72. הכל היה בסדר עד שאבא נפטר.
לאחר מכן, אחי עבר ללמוד בירושלים ונשאר שם, התחתן, ואני חזרתי למודיעין, העיר בה גדלתי. שם התמקמתי. בהתחלה גרתי אצל ההורים, אבל כשהתחתנתי, אני ובעלי, רועי, העדפנו לשכור דירה משותפת. תכננו לקנות דירה בעתיד, להקים משפחה. אלו היו החלומות.
לפני שנתיים אבא שלי נפטר, ואמא נשארה לבד, נעשתה שקטה, מדוכדכת, הרגישה בחסרונו. הזדקנה בבת אחת. היא הייתה חלשה ובערך לפני חצי שנה קיבלה שבץ חמור. פחדתי שלא תשרוד. בהתחלה לא יכלה לדבר או לזוז טוב. בהמשך התחזקה קצת פיזית, אבל הנפש שלה נשארה פגועה.
הרופאים טוענים שהנזק בלתי הפיך. נאלצתי להקדיש את הזמן והחיים שלי לטיפול באמא. אני ורועי עברנו לגור בדירה שלה. עזבתי את העבודה ועברתי להיות עצמאית כדי להיות איתה כל הזמן. היה בלתי אפשרי להשאיר אותה לבד. גם אחרי שהתנועה שלה השתפרה, המצב לא היה קל.
היא מגמגמת, מתבלבלת, אנחנו רודפים אחריה, לא מצליחים לעקוב, והיא בוכה, משוכנעת שאבא מחכה לה איפשהו. כל יום מתחיל ומסתיים בדאגה. כמעט ולא ישנתי בלילות מרוב פחד שהיא תלך לאיבוד. אפילו עבודה לא הצלחתי לעשות כמו שצריך. איבדתי ריכוז. רועי הציע שנעביר אותה לבית אבות איכותי בירושלים.
זה עולה יקר בערך תשעת אלפים ש״ח בחודש, אבל אם נתאמץ, נסתדר. רועי אמר: יש לך אח. הגיע הזמן שגם הוא ייקח חלק. זה רק הגיוני.
המון זמן התלבטתי, אבל הבנתי שאין ברירה אחרת. כמה זמן אוכל למשוך? שם תהיה לה השגחה רפואית וטיפול 24/7. ביקרתי בבית האבות, בדקתי הכל. זה באמת יקר, אבל אין לי יותר אפשרויות.
אז התקשרתי לאחי, אדם, וסיפרתי לו הכול. חשבתי שהוא יבין את המצב. במקום זה הוא התפוצץ.
״את חולת נפש? מי שולח את אמא שלו לבית אבות? שם הכל זרים, מי יודע איך יתנהגו אליה? את פשוט אכזרית!״ הוא צעק בטלפון. ״או שממש נמאס לך שיש לך אחריות.״
ניסיתי להסביר לו, אבל הוא סגר בפניי כל דלת. המשכתי לטפל באמא, עד שהתחלתי להתמוטט מנטלית. שוב ניסיתי לדבר איתו, אבל אחי לא שינה את דעתו.
לא רציתי לעשות דבר כזה לאמא שלי. הרי היא גידלה אותנו, השקיעה בנו כל השנים. אף פעם לא התלוננה, אפילו כשקשה היה. אני מרגישה ששנינו חייבים לה אבל למה כל העול חייב ליפול עליי? אם לא מתאים לו, שיבוא לקחת את אמא אליו ויטפל בה בעצמו.
הוא ענה: ״את הרי יודעת שאני חי עם אשתי, איך תסכים שתהיה אצלה אמא שלך?״ אז בעל שלי יכול, ואשתך לא? אתם גרים בדירה שלך, אני ורועי גרים בדירה של אמא. כנראה ככה זה.
אמרתי לו שאני יכולה לעזוב את אמא, שיבואו הוא ואשתו. הוא התלבט: ״אני עובד קשה, אין לי פנאי. את פשוט רוצה להיפטר מהאחריות שלך.״
אני מרגישה שאני חיה בסיוט. מצד אחד, ברור לי שמה שחייבים זה להכניס אותה לבית אבות. זה יעשה לכולנו טוב. מצד שני, אני חרדה מהרגשה שאני בת לא נאמנה. רועי לצדי, הוא אומר שהיא תקבל שם את כל מה שצריכה. אבל גם אנחנו צריכים לחיות.
החלטתי לחכות שבוע. אם אחי לא יופיע, אני עושה מה שאני חושבת שנכון. יהיה טוב לכולם. אני אעביר את אמא למרכז. כי כל אחד יודע לייעץ, אבל אני היחידה שבאמת מרגישה כמה קשה זה לטפל בה. שהאח שלי ימציא סיפורים לחברים שלו אני פשוט עייפה מהמלחמות.
