אחי והמשפחה שלו רצו להתארח אצלי בירושלים על חשבוני – אבל דאגתי מראש שיבינו שזה לא יקרה!

אחי מבוגר ממני בשש שנים. לפני שלוש שנים הוא התחתן והחליט לעבור לגור בדירה של אשתו במקום להישאר עם ההורים. בעיר הגדולה מחירי השכירות בשמיים, אז זאת הייתה האפשרות היחידה שבאה בחשבון. אני, לעומתו, כבר נשוי שש שנים ויש לי שני ילדים בן בן שש ובת בת ארבע. אשתי ירושלמית במקור, אז התמקמנו לנו בבירת הנצח. שנינו עובדים קשה, בזכות זה הצלחנו לקחת משכנתא ולקנות דירה קטנה.
לא מזמן קיבלתי הודעה מההורים: אחי ומשפחתו מגיעים לשבוע לירושלים ומצפים שאני אספק להם מלון חמישה כוכבים בדירת השניים־וחצי שלנו. כמובן, שמחתי לראות את אחי אחרי כל כך הרבה זמן, אבל מה לעשות ארבעה נפשות בדירת חדר? אין איפה להשחיל אפילו גפילטע־פיש, שלא לדבר על למשוך עוד שלושה אורחים
נפגשנו בתחנת הרכבת, חרשנו חצי עיר ברגל, בסוף ההורים שוב זרקו לי את אותה הצעה טריקית תארח אותם, למה להוציא הון בירושלים? חבל על כל שקל חדש. אבל בחייאת, זה פשוט לא היה אפשרי. בערב, אחרי פלאפל בפיתה, ניסיתי להציע שאשלם על מלון בסביבה אבל אחי, כנראה, היה מנוי על “לא תודה”: בשום פנים ואופן, הוא עדיין רוצה ללון אצלנו.
ניסיתי להציע יציאות יש פה אחלה אכסניות, דירות דרך חברים, Airbnb הכל נדחה מיד. ברור לגמרי מה הם מנסים להשיג חינם לגור, חינם לאכול. נחמד מצידם. ואני? באמת חושב שמותר לי לומר “לא”. בסוף, הבית שלי הוא החממה למשפחה שלי. הילדים צריכים לישון, אשתי צריכה את השקט שלה, וגם לי מותר פעם אחת לזכור: אף אחד לא חייב לי (או ההפך) מיטה ולחם חינם.