לו אמרו לי את הסיפור הזה, ספק אם הייתי מאמין ממבט ראשון. אך זה קרה למשפחתי, לאחי ולרעייתו. הם שבו הביתה מתל אביב לאחר שחגגו את יום הולדתו של סבא בקיבוץ. השעה הייתה שבע בערב, השמש כבר שוקעת והכביש ריק. הם נסעו על כביש החוף, ופתאום ראו אישה צעירה עומדת לצד הדרך, מנופפת בידיה בנואשות.
רעייתו של אחי, יעל, התחננה שלא יעצור “זה מסוכן,” לחשה בחשש. אך אחי, דניאל, האט את המכונית ובחן היטב את המתרחש. פני האישה היו פצועות, שרוטות וחבולות, דמעות זולגות מעיניה.
היא סיפרה בקול חנוק שבעלה ושאר משפחתה היו בתאונה קשה, המכונית שלהם התרסקה ונפלה לואדי סמוך. “בעלי מת,” היא אמרה, “אבל הילד שלנו חי. אני מתחננת, תציל אותו.” היא הצביעה אל עבר הואדי החשוך.
דניאל ירד מן המכונית, ביקש מהאישה להישאר עם יעל, ורץ אל המקום שהאישה הצביעה עליו. הוא מצא שם את הרכב, במהירות זינק פנימה ומשך החוצה את הילד ילד קטן, בן שש בסך הכול.
כשחזר לרכב, גילה שהאישה נעלמה. כשהוא שאל את יעל היכן האישה, היא רק משכה בכתפיים “היא הלכה בעקבותיך,” אמרה. דניאל חזר במהירות לוואדי, מחפש את האישה, אבל במקום מצא את שני הנוסעים במושב הקידמי גבר ואישה, מתים. שניהם, ההורים של הילד.
איך היא ביקשה עזרה ברחוב? המחשבה נרעדה בו עמוקות. הילד, דוד, חי היום עם משפחתם הם אימצו אותו באהבה. דניאל בטוח זה היה רוח שדיברה אליהם, מבקשת להציל את בנה. והצמרמורת עדיין לא עוזבת אותו.
