יומן אישי, יום שבת, תל אביב
אני בת שישים, ולפעמים אני לא מאמינה איך החיים לקחו אותי למקום הזה. יש לי שני ילדים, ואני חיה עם בעלי בדירת שני חדרים בדרום העיר. אבל בעצם חיה זה לא בדיוק נכון. בשנים האחרונות אני פשוט סובלת את נפתלי, בעלי. הוא תמיד היה קשה גאה בעצמו מדי, מתנשא, קשוח. בבית, הכל חייב להיות בדיוק כמו שהוא רוצה. אולי בגלל זה החזקתי מעמד כל כך הרבה שנים, ניסיתי לשמור על שלמות המשפחה בשביל הילדים.
הילדים שלי בוגרים הבת שלי, הדס, נשואה כבר שתים-עשרה שנה. היא ובעלה, עידן, לקחו משכנתה, ברוך השם מצליחים להתמודד איתה. כל תוספת בשכר, כל דמי חג או מענק, הולכים ישר למשכנתה. שניהם עובדים מסביב לשעון, מצליחים גם לשלם וגם להלביש את הילדים שלהם יפה, להיות שם בשבילם.
אילון, אח של הדס, חי אפילו עוד יותר טוב ממנה. יש לו כמה דירות במרכז תל אביב ובנינו גם בית יפה במושב ליד כפר סבא. יום אחד הוא התקשר אל הדס, אמר לה: אמא ואבא החליטו להתגרש, יוזמה של אמא. הם כבר מכרו את הדירה וחילקו ביניהם את הכסף. אני הבטחתי לאבא שאדאג לו, ואת הבטחתי לך שאת תדאגי לאמא.
הדס לא הסתירה את הדאגה: אבל איפה היא תגור? את יודעת שיש לנו רק דירת שני חדרים, שני ילדים… איפה היא תישן בכלל?
אילון ענה בקרירות: ומה אני צריך לחשוב על זה? את רוצה להשאיר את אמא לבד? הדס ניסתה: גם עידן ממש לא יאהב את הרעיון. הוא השיב: זה כבר בעיה שלך, וניתק.
אילון סידר לאבא דירת חדר משלו בתקווה, כמובן לו היה ברור מראש שלא תהיה לו בעיה. אני יודעת שהדס התלבטה ימים שלמים, בסוף החליטה לקחת משכנתה על שם שלה בשבילי. בזכות חלק מהכסף שקיבלתי על הדירה הישנה, הצלחנו לשים את ההון העצמי. עכשיו היא עובדת קשה מאוד בשביל לעמוד בתשלומים. עידן, בן הזוג שלה, עוד לא מעכל לגמרי את כל מה שקרה. לפעמים אני רואה אותו מסתובב בבית מורמר. הוא טוען: בגיל הזה כבר לא מתגרשים. כל העול נופל על הילדים. אולי הוא צודק. אולי לא. אני תוהה אם טעיתי, אם במצבים מסוימים באמת צריך לסבול בשקט בשביל לא להכביד על הדור הבא. אבל מצד שני, קשה להמשיך להתקיים בלי שמץ של שמחה.
החיים בתל אביב אף פעם לא היו פשוטים, ואני רק מקווה שהדס לא תאבד את החיוך שלה בדרך.
