דפנה בת שישים. יש לה שני ילדים והיא מתגוררת עם בעלה בדירת שני חדרים. אך האמת שצריך לדייק היא לא באמת חיה עם בעלה, אלא כבר שנים רבה מדי היא סובלת את נוכחותו בבית. אופיו קשה מאוד. הוא גבר אגוצנטרי וגאה, חוסר הרגישות שלו צורם. בכל הקשור לבית, הכל חייב להתנהל בדיוק לפי דרישתו. בגלל זה דפנה פשוט סובלת בשקט כל השנים הללו. נולדו להם שני ילדים. ביתה, נועה, נשואה כבר שתים עשרה שנה. נועה ובעלה, דוד, לקחו משכנתה וחשוב שהם מצליחים לעמוד בכיסוי שלה. כל תוספת בעבודה, כל בונוס, נכנס מיד לכיסוי ההחזר.
שניהם עובדים מספיק כדי להסדיר את התשלומים, וגם לדאוג שלילדים שלהם לא יחסר כלום, שיתלבשו כמו שצריך ויגדלו בטוב. אחיה של נועה, עמרי, מצליח יותר כלכלית. בבעלותו כמה דירות בתל אביב ובית במושב בשרון. יום אחד הרים עמרי טלפון לאחותו: “אמא ואבא החליטו להתגרש, זו יוזמה של אמא. הם כבר מכרו את הדירה וחילקו את הכסף ביניהם. הבטחתי לאבא שאדאג לו, ואת יודעת שאמא אצלך,” אמר עמרי. “מה זה אומר? איפה היא תגור? הרי יש לנו דירה של שני חדרים ושני ילדים. איפה היא תישן?” שאלה נועה בדאגה. “זו הבעיה שלך? תעזבי את אמא שלך ברחוב?” ענה עמרי. “גם דוד לא ממש יתלהב מזה,” הוסיפה נועה בשקט. “תסתדרי,” עמרי אמר וניתק.
עמרי כבר פינה בשביל אביו את אחת מהדירות הקטנות שברשותו בתל אביב. הוא אפילו לא חשב פעמיים. נועה הרגישה שאין לה ברירה והחליטה לקחת משכנתה חדשה עבור אמה. באופן לא צפוי, הבקשה אושרה. הדירה נרשמה על שמה של נועה, ואת ההון הראשוני הכניסו מהכסף שאמה קיבלה ממכירת דירת ההורים. ומאז, נועה נושאת בעול התשלומים, נאלצת לעבוד אפילו יותר קשה כדי לעמוד בהם. דוד עדיין לא מצליח להשלים לגמרי עם ההחלטה של אשתו לפעמים הולך בבית שתיק, עיניו כבדות. הוא אומר שבעיניו אנשים בגיל הזה לא צריכים להתגרש, שבסוף הילדים סוחבים את כל המשקל. זה לא הוגן. מה דעתכם? האם צדק דוד?
