אחי היה נשוי חמש שנים, אבל אף פעם לא פגשנו את אשתו. יום אחד הוא סיפר לי שהם יבואו להתארח אצלי ליומיים. הם הגיעו – ואני פשוט לא הצלחתי לסבול את האישה הזאת

תקשיבי, יש לי סיפור על אחי, עידו. אחרי שסיים את הלימודים שלו בטכניון, הוא עבר לתל אביב בשביל עבודה חדשה. התכנון שלו היה להישאר שם רק שנה, לחסוך כמה שיותר שקלים ולחזור לחיפה, כדי לקנות שם דירה. אבל את יודעת איך החיים הכל השתנה. עידו הכיר מישהי שם, בחורה בשם יעל, וממש מהר הם החליטו להתחתן. וכך, עידו נשאר בתל אביב.
אנחנו בכלל לא הכרנו את האישה שלו. ומה שהכי קטע זה שבדיוק בתקופה של החתונה שלהם הייתי בחודש תשיעי להריון, והייתי על סף לידה, אז ברור שלא הצטרפתי לאירוע. אבא שלי לא יכל לבקש יום חופש מהעבודה, אז רק אמא שלי נסעה לחתונה. הם לא ממש התחברו שם, אמא פשוט פגשה את יעל זהו, לא יותר מזה. אחרי החתונה הם טסו לירח דבש ואמא חזרה לחיפה אחרי כמה ימים. אני זוכרת שאמא אמרה שזו בחורה חמודה, יפה ותמיד עם חיוך אבל חוץ מזה לא היה שום קשר. וככה עברו השנים, ואף פעם לא פגשנו את יעל, אשתו של עידו.
אבל השנה עידו הפתיע אותנו עם חדשות. הוא סיפר שהם באים לבקר! הוא תכנן מסע שלם קודם להגיע אלינו עם יעל, אחר כך לנסוע לחתונה של חברה שלו, ללכת למפגש עם החבר’ה מהתיכון, ואז להיפגש עם ההורים של יעל בים בתל אביב, ורק אז לחזור הביתה. הם אמורים היו להיות אצלנו יומיים. לא חשבתי שזה סיפור גדול, נכון שהדירה שלנו די קטנה, אבל יש לנו את הצימר של ההורים של בעלי, בנתניה, אז הסתדרנו. חמותי שמחה שנסתדר שם קצת. המקום לא מושלם, הוא לא עבר שיפוץ כבר שנים, אבל הייתה שם מיטה נוחה, שירותים ומקלחת בקיצור, הכל בסדר.
ביום שהם אמורים להגיע, הייתי ממש במצב רוח מעולה, חיכיתי לאחי ולאשתו. והם הגיעו. ומאותו רגע התחילו הדרמות. עידו הציג בינינו, וכבר מהשנייה הראשונה יעל התחילה להתלונן: “היה לי חם מדי בנסיעה, רועש, לא היה לי נוח” את ממש הרגשת שהיא לא בעניין.
אחר כך הגעתם לצימר בנתניה, אמרתי לה בואי אראה לך הכל. והיא הסתכלה על השירותים והמקלחת כאילו מישהו מהשוק הכרמל נשק לה פרצוף כזה מזועזע. אחר כך היא משכה את עידו הצידה, התלחשו על משהו, ואז עידו בא למשה ואמר, “תוכל להסיע אותנו לעיר?” כי יעל הודיעה שלא תתקלח במקלחת הזאת. לקח אותם לדירה שלנו, היא קפצה, התקלחה, סידרה את האיפור שלה ורק אז נרגעה.
אבל גם בארוחות, יעל לא אכלה כלום ממה שהכנו, למרות שבאמת התאמצתי. היה שם קצת גלוטן, טיפה שמן לא זוכרת מה בדיוק, אבל כל דבר הפריע לה. בסוף היא אכלה רק סלט ירקות, וגם לזה היא הסתכלה בחשדנות.
ואפילו לא היתה מוכנה לישון בחדר שארגנו להם בצימר. חזרנו שוב הביתה באמצע הלילה. למחרת, גם כשהלכנו להסתובב ברחובות חיפה, היא הייתה יותר דרמטית מהבן שלי בן השלוש פעם חם לה, פעם כואבות הרגליים, פעם משעמם לה. אני אומרת לך, לא האמנתי מתי הם ייצאו סוף סוף מהבית.
אני באמת לא מבינה, איך עידו מחזיק מעמד איתה כל השנים האלה יומיים הספיקו להוריד לי את כל החשק לראות אותם שוב.