קשה לי לדמיין מי היה זה שהכניס לאחי את הרעיון שיש לו כישרון אומנותי בתקופת בית הספר, כי זה רק גרם לו לאמון מופרז בעצמו ולתחושת הערכה עצמית לא במקום. כשהוא סיפר להורים שלנו על הכישרון החדש שגילה, הם החליטו לעודד אותו והכניסו אותו לחוג ציור בתל אביב. למרות זאת, אחרי כמה שיעורים, הוא בחר בזלזול לחשוב שהוא כבר יודע הכל והפסיק ללכת.
ההורים שלי קיוו שבסופו של דבר הוא ישאיר את חלומות האומנות שלו מאחור לפני סיום התיכון, אך הוא התעקש והגיש מועמדות לבית הספר לאמנות בירושלים. לצערו, הוא לא התקבל כי עבודותיו לא זכו להערכה, אך הוא המשיך לטעון בעקשנות שכישרון אינו זקוק לתעודה, והמשיך לצייר.
אבא שלנו חשב אחרת והחליט שלא ימשיך לממן אותו, מה שהוביל למתח בין שניהם. אף על פי שהוא הורשה להישאר בבית המשפחה ברמת גן, הוא לא קיבל יותר דמי כיס. בתחושת ייאוש, עזב את הבית ומצא עבודה כמלצר במסעדה בהרצליה, והמשיך ליצור אומנות בזמנו הפנוי. מצא בחורה בשם תהל שנהנתה מהיצירות שלו וממנו, ועבר לגור איתה.
לאחר זמן מה, מישהו קנה יצירה אחת שלו, מה שהגדיל את גאוותו, והוא עזב את העבודה והחל להתמקד רק בציור. כשהייתה תהל בחופשת לידה, הם התקשו עם העניינים הכלכליים. הוא חזר לעבוד בבית קפה, אך שוב עזב לטובת האומנות. החלטה זו גרמה למחסור בכסף אפילו לדברים בסיסיים כמו אוכל. אמא שלנו לא יכלה לראות את הנכד שלה סובל מרעב, וכך היא עזרה להם וקנתה להם מצרכים.
בהמשך, נולדו להם שלושה ילדים נוספים, ותהל המשיכה להיות בחופשת לידה. אחי המשיך לצייר ומכר כמה יצירות בחמש השנים האחרונות, אך ההכנסות לא הספיקו. למעשה, המצב הכלכלי שלהם נשען במידה רבה עלי, ועל ההורים שלי, כי אנחנו היינו אלה שממשיכים לתמוך בהם ולספק להם את הצרכים הבסיסיים.
במבט לאחור, אני מבין שלפעמים עידוד יתר על יכולות מסוימות יכול להפוך למכשול בדרך החייםובעיקר שהשאיפה לא תמיד מתיישבת עם המציאות. למדתי שהגבולות חשובים, וכי אהבה ותמיכה חייבות לבוא עם אחריות ולא רק עם תקווה.
