קשה לי לדמיין מי יכול היה לשתול באח שלי את הרעיון שיש לו כישרון אומנותי בתקופת בית הספר, כי זה רק גרם לו להרגיש ביטחון עצמי מוגזם ולהעריך את עצמו יותר מדי. כשהוא גילה את “הכישרון” החדש הזה בפני ההורים שלנו, הם החליטו לתמוך בו ושלחו אותו לחוג ציור בתל אביב. אבל אחרי כמה שיעורים, היה לו ברור שהוא כבר יודע הכול, והוא עזב את החוג בגובה עיניים.
ההורים שלנו קיוו שיידע להרפות מהחלום שלו לפני שיסיים את התיכון, אבל הוא התעקש, ואפילו ניסה להתקבל לבית ספר לאומנויות בירושלים. לצערו, לא התקבל עבודותיו לא זכו להערכה מצד המורים אבל הוא נותר איתן בדעתו שטalent לא צריך תעודה, והמשיך לצייר.
אבא שלנו, לעומת זאת, ראה את הדברים אחרת והפסיק לתמוך בו כלכלית, מה שהוביל ליחסים מתוחים מאוד ביניהם. אמנם ניתן לאח שלי להישאר בבית המשפחה ברמת גן, אבל לא קיבל שקל עזרה לכיס. בסוף, בצעד של ייאוש, עזב את הבית, מצא עבודה כמלצר במסעדה ברמת השרון והמשיך ליצור בזמן הפנוי. שם פגש את דפנה בחורה שהעריצה את העבודות שלו ובתוך זמן קצר עבר לגור איתה.
אחרי תקופה ארוכה של חוסר הצלחה, סוף סוף נמכר אחד מציוריו, מה שהעלה את המוטיבציה שלו לשמים, והוא עזב את העבודה כדי להשקיע את כל כולו ביצירת אמנות. כשדפנה יצאה לחופשת לידה ונשארה היחידה שמפרנסת את המשפחה, הם החלו להיקלע למצוקה כספית. אחי שב לעבודה בבית קפה, אבל מהר מאוד עזב גם אותה, כדי לחזור אל העשייה האומנותית.
המשפחה נתקלה בחוסר כסף אפילו לדברים בסיסיים כמו אוכל. אמא שלנו לא יכלה לראות את הנכד שלה סובל, אז היא התערבה ורכשה להם מזון. עם הזמן, נולדו לאחי ולדפנה שלושה ילדים, ודפנה עוד לא חזרה לעבוד בגלל חופשות לידה. אחי המשיך לצייר, ומכר פה ושם עוד כמה ציורים במהלך חמש השנים האחרונות, אבל ההכנסות היו מאוד דלות.
כך יצא שמצבם הכלכלי תלוי כמעט לחלוטין בי ובמשפחה שלי אנחנו וגמכולם משלמים, דואגים לכל מה שצריך, ומנסים לעזור להם לגדול ולהתפתח. ככה, אחרי כל הדרך הזו, הבנתי שלפעמים התמיכה המשפחתית לא מספיקה, ושאי אפשר לבנות חיים רק על חלומות צריך גם לחשוב על המציאות, למצוא איזון בין תשוקה לפרקטיקה.
