קשה לי לדמיין מי יכול היה להחדיר לאח שלי את הרעיון שהוא מוכשר באמנות בזמן לימודיו בבית הספר, כי זה רק יצר אצלו תחושת ביטחון עצמי מופרזת. כשאח שלי גילה את הכישרון החדש להוריו, הם החליטו לתמוך בו ורשמו אותו לחוג ציור בתל אביב. אך אחרי כמה שיעורים, מתוך גישה מתנשאת, הוא החליט שהוא כבר יודע הכול והפסיק להגיע לחוג. ההורים שלו קיוו שהוא יתגבר על חלומות האמנות שלו עד שיסיים את התיכון, אך הוא המשיך להתעקש ואפילו ניסה להתקבל לבית הספר לאמנות בירושלים. לצערו הרב, הוא לא התקבל כי ציוריו לא קיבלו הערכה, אך הוא עמד על שלו וטען בעקשנות שכישרון לא דורש תעודה, והמשיך לצייר.
אבינו, לעומת זאת, ראה זאת אחרת והחליט שלא יממן אותו יותר, מה שהוביל למתיחות בבית. אף שהוא הורשה להמשיך לגור בדירת ההורים בראשון לציון, הוא לא קיבל מהם כל עזרה כספית עבור הוצאות אישיות. לבסוף, הוא עזב את הבית ומצא עבודה כמלצר בחולון, והמשיך לצייר בערבים. הוא פגש את תמר, בחורה שהעריצה אותו ואת כשרונו, ועבר לגור איתה. לאחר זמן קצר, מישהו רכש אחד מציוריו במחיר של 400 ש”ח, וזה רק חיזק את תחושת הערך העצמי שלו, והוא עזב את עבודתו כדי להקדיש את כל זמנו לאמנות.
כשאשתו הייתה המפרנסת היחידה לאחר שהייתה בחופשת לידה, הם נקלעו לקשיים כלכליים. הוא מצא עבודה בבית קפה, אך שוב עזב לטובת ציוריו. החלטה זו הביאה למחסור במשאבים בסיסיים כמו אוכל. אימנו לא יכלה לראות את הנכד שלה סובל, ולכן התערבה וקנתה למשפחה אוכל ומצרכים. בהמשך, אחי ותמר זכו לשלושה ילדים, ותמר עדיין לא חזרה לעבוד בגלל חופשות הלידה. אחי המשיך לצייר ומכר כמה ציורים לאורך חמש שנים, אך ההכנסות היו דלות במיוחד.
בסופו של דבר, מצבם הכלכלי הסתמך בעיקר עלי ועל ההורים שלנו, מכיוון שאנחנו המשכנו להיות להם מקור עזרה. היה עלינו לחפש פתרונות ולדאוג לצרכיהם ולסייע להם לפרנס את משפחתם.
