אפילו לא העליתי בדעתי שבסוף המשפחה שלי תגרום לי לעזוב את הבית. כולם שם היו בטוחים שאני אמורה לממן כל קרוב משפחה עם ידיים מושטות. עוד מהגן כבר ידעתי שאני רוצה להיות מתכנתת הלב שלי פעם מהר מכל שורת קוד. סיימתי תיכון, קפצתי על רכבת למרכז ועשיתי תואר באוניברסיטת תל אביב. התמדתי, חרשתי בלילות, ונכנסתי בקלי קלות לעבודה שווה בהייטק בתל אביב, עם משכורת נאה בשקלים.
הייתי מרוצה מהחיים שלי, ולא ממש התכוונתי להתחתן. מה פתאום לפרק חבילה של עצמאות וכיף? ועדיין, תמיד עזרתי לאמא שלי תמכתי בה כלכלית ודאגתי שכל שנה ניסע לטיול בחו”ל או לפחות לסופש באילת, כי מגיע לה.
אבל הכל התהפך פתאום כשהאח הקטן שלי התחיל להטריד אותי בלי סוף עם בקשות לכסף. הוא טען (בשיא הפאסון) שהוא פשוט לא מוצא עבודה, מה לעשות. בהתחלה אמרתי שיהיה, הוא מתבגר, צריך לעזור. אבל אחרי זמן קצר ראיתי שהוא הפך את זה להרגל, וחגג לי על הגב. אז הרמתי טלפון ואמרתי לו: “שמע, די. אתה כבר גדול, תתעורר על החיים שלך, תמצא עבודה ותפסיק להישען עליי. הגיע זמן שתתחיל להסתדר בעולם האמיתי.”
לא עשיתי את זה מהצרות עין ההפך, רציתי שהוא יהיה עצמאי ושיפסיק לחשוב שאני כספומט מהלך. אבל מה קיבלתי בתמורה? טלפון מזועזע מאמא שלי, שטענה שאני אגואיסטית וששכחתי מה זה משפחה. כאילו זה לא מספיק, גם הדודים והבני דודים כולם פתאום התרחקו, כאילו ביליתי את השבתות עם משפחת סימה מהדלת ממול.
המבוכה והאכזבה מהמשפחה שלי שברו אותי, והחלטתי לעשות את הבלתי יאמן לעזוב את הארץ ולבנות לעצמי חיים בחו”ל.
האמת? אין לי חרטות. היום אני חיה טוב, מוציאה מסכורת יפה בעבודה מכובדת, אבל קצת התרחקתי מהמשפחה שלי. ועדיין, אני לא שוכחת את אמא מתקשרת אליה בהתמדה, דואגת לה, ואם צריך שולחת כמה שקלים. ככה זה, משפחה זה משפחה, אבל לפעמים הכי בריא זה קצת מרחק.
