לפני חצי שנה קרה אצלנו בַּבית אסון גדול אבא שלי נפטר. ואז, חצי שנה אחרי, האח של אבא, דוד אבישי, פתאום הופיע אצלנו. הוא מופיע אצלנו בערך כמו בואה פעם בשנה, במקרה טוב. גם עם אבא שלי כמעט לא דיבר. לא היה ריב, אבל תמיד משהו היה קריר ביניהם. כל אחד חי לעצמו, בנפרד, וזה עבד להם מצוין.
איך היתה הדרך? שאלתי אותו. ולמה אתה מדבר אלי בנימוס? אני הרי הדוד האהוב שלך! דוד אבישי חייך כאילו הוא באמת איזה דוד מהולל, ואני כמעט צחקתי מרוב מבוכה.
הוא לא הודיע שהוא בא, לא שלח וואטסאפ, לא צלצל ובכלל, מאז לוויה של אבא לא היה איתו שום תקשורת. כאילו דיבורים זה מותרות בדודים.
בזמן התה (כי אצלנו הבית פתוח, קפה ותה זו חובה), פתאום הוא שואל: אז איך אנחנו מחלקים את הירושה? שלושתנו, נכון? אין עוד מישהו? מה זאת אומרת “ירושה”? אמא נעמדה על הרגליים, מופתעת כאילו גילתה שמישהו החליף לה את השם.
באמת, הייתה ירושה. דירה יפה בתל אביב, בית פרטי ברמת השרון, ושני רכבים נוצצים. אמא ניסתה לשכנע אותי למכור את הבית ולקנות לי דירה ליד האוניברסיטה בירושלים, אבל בינתיים החלטנו לא ממהרים, יושבים על הגדר.
איזה ירושה? מה שאחיך השאיר! דוד אבישי ענה. תבין, אם לא הייתי אני ומאיה, אתה היית יורש הכל! עכשיו ככה, אתה לא במעמד! אבל אני אח שלו! אני זכאי לירושה! ממש לא! החוק בצד שלנו! ומה עם הלב? אולי לפי מצפון מגיע לי משהו?
דוד אבישי חכם יודע טוב מאוד שלפי החוק הוא לא זכאי לכלום, אז הלך על המניפולציה הרגשית. בקטע הזה, ממש לא קנינו את הסיפור שלו. אבא ודוד אבישי אף פעם לא היו חברים, אז מה פתאום נכסיו?
כשאבא התחיל לחלות, אמר לנו ישר: הכל נשאר רק לי ולאמא. סוף סיפור. אבא ממש לא בעניין של חלוקה רב-משפחתית לא דודים, לא בני דודים, לא גיסה שנעלמה בדרום הרחוב.
גם לפי הלב, אבישי, אתה לא מקבל כלום! אתה יודע את זה מצוין! לא היית קרוב לאבא שלי אף פעם! ככה זה כמו סרט ישראלי גרוע. גבר מתחתן, אשתו לוקחת הכל, וכל המשפחה נשארת על הקרח בלי שום דבר.
אבישי ניסה להפוך אותנו לרגשות אשמה. הוא ממש לחץ שנחלק את הנכסים לשלושה. ביי-ביי! אנחנו לא דנים בזה בכלל! אמרה אמא וסגרה את האירוע בחיוך.
כשדוד אבישי הלך, אני ואמא נעלנו את הבית ונסענו לדירה בתל אביב. אנחנו מכירים אותו טוב, יודעים שהוא לא הולך לוותר, ושהולך להיות לנו תהליך משפטי. כי מדובר בסכומים לא קטנים שליש מהווילה ברמת השרון, שליש מהדירה, שליש משני רכבים נוצצים. זה, יש לומר בצחוק, כבר סכום שמישהו יכול לקנות איתו סביח לכל השכונה.
דוד החליט שלא מוותר, ואף מגיש תביעה. חושב שהוא יצא עם הכסף ביד. אבל החוק בעדנו. למה הוא חושב שאי-פעם ינצח? אולי כי בישראלים אף פעם לא נגמר התקווה, או אולי כי הוא פשוט אוהב להסתבך.
