יומן של גבר ישראלי: בגידה של אחותי
שישי בצהרים. אני מתיישב במרפסת עם קפה שחור, כשהטלפון מצלצל. זה היה נדב, אחי הבכור, כולו משבר. הוא נשמע כבד, כאילו כל העולם מונח עליו.
מיכאל, אני נשבר כבר, הוא אומר ומתיישב מולי, תופס את הראש בידיים. אין לך מושג מה זה להחזיק הכל לבד. אני כבר גמור.
אני מניח את הספל ומביט בו. נדב נראה מרוסק, עיגולים כהים מתחת לעיניים, השיער קצר ודל, זיפים לא מסודרים.
מה קרה, נדב?
שנתיים מאז שנועה עזבה. שנתיים! הכל עליי בית ספר, חוגים, אוכל, נקיון, כביסה אני כמו עכבר מסתובב במבוך. הכל עליי! וליה, גם התחילה ראש. עונה, מתווכחת על כל שטות
הרמתי גבה. ליה, בת העשר, תמיד הייתה שקטה ומחושבת, לא מהילדות שמרימות קול או מתחצפות.
ליה? מתחצפת? מוזר, תמיד היא הייתה
זה כי את רואה אותה שעתיים פעם בחודש! נדב מפרק עצבים, תנסי להסביר לה כל יום שצריך להוריד צלחות לכיור, לעשות שיעורים בזמן, לא להיות בטלפון עד חצות
זה ילדים, מה
ילדים? הוא מגחך בעצב. אין לי כבר כוח לילדים. כל היום בעבודה, אחכ הביתה, בישולים, נקיונות. והיא לא עוזרת. נמאס לי!
אני שותק. רציתי להגיד לו שאימהות אחרות עושות את זה. שיש כאלה שמגדלות שלושה ילדים לבד. אבל לא רציתי ריב, אז רק הנהנתי בהבנה.
נדב מרים ראש, פתאום מתעורר.
תגיד, אתה פנוי השבת?
כן, נראה לי
קח את ליה אליך לסופ”ש? אני חייב אוויר, קצת מנוחה, קפיצה לחבר במושב, להשתחרר.
ברור! אני באמת שמח. נשמח לארח אותה. נהיה בסרט, נטייל. תמיד רציתי שיהיה סוף שבוע איתה.
נדב חייך והתקשר לבתו.
הסופ”ש עבר מהר. ליה הייתה נדירה. ביחד הכנו פיצה היא לשה ובחרה תוספות. צפינו בסרטים פרס ישראל על הספה, טיילנו בפארק, האכלנו ברווזים. לא ראיתי אף פעם חוצפה או בכי. סתם ילדה שמחה, פתוחה ונעימה.
מוצאי שבת, אני מתקשר לנדב.
נו, אתה בא לקחת את ליה? מחכים לך.
שתיקה ארוכה מדי.
מיכאל יש מצב אני לא בארץ.
מה כלומר? לא אמרת שאתה אצל חבר במושב? גג שעה נסיעה.
אני לא במושב. אני באנטליה.
חשבתי שאני מתבלבל.
איפה?!
באנטליה. טסתי אתמול. יש לי חבר פה, אשאר חודש. אני צריך שקט, אתה מבין?
נדב, זה לא מצחיק! טסת למדינה אחרת והשארת את הילדה אצלי?! בלי אפילו להודיע?
אילו הייתי אומר היית מסרב!
ברור! יש לי עבודה, אין לי אפשרות להיות איתה חודש! אתה קולט מה עשית?
מיכאל, אל תעשה דרמות. ליה ילדה סבבה, אמרת בעצמך. יחלוף מהר.
אתה השתגעת?! ככה משאירים ילדה ותעוף לחו”ל?! אתה אבא!
אני אבא בלי חופש שנתיים. מגיע לי לנוח.
חופשה?! חודש?! בחו”ל?!
מיכאל, תירגע ולא תצעק. מה תעשה? תגרש אותה? תתקשר לרווחה?
נדב מנתק.
עומד באמצע המטבח, טלפון ביד. לא קולט. אחי השאיר אצלי ילדה חודש וברח להשתזף. שם עובדות בשטח וניתק.
ליה קולטת שמשהו קרה.
דוד מיכאל, אמא תגיע בקרוב?
אני נושם עמוק, מחייך בכוח.
“ליה, בואי. צריך לשוחח.”
היא מתיישבת, מנענעת רגליים. אני מתיישב לידה.
אמא נסעה לנוח. נראה שתשארי אצלי תקופה. בסדר?
ליה מושכת כתפיים.
בטח.
אין בכי, אין דרמה. סתם קבלה פשוטה. לא יודע אם לשמוח או לדאוג.
יש לך מפתח לבית?
ליה מהנהנת ומראה לי מחזיק מפתחות עם חתול.
אז נוסעים לקחת דברים שלך.
הגענו לדירה של נדב. הכל נקי בסדר מופתי. אספתי בגדים, ספרי לימוד, צעצועים. ליה עוזרת בשקט, מסדרת הכל למזוודה.
שבוע ראשון הסתגלות. אני מארגן עבודה מהבית מול הבוס, ליה בבית ספר, שיעורים, ארוחות ערב יחד.
שבוע שני, שינוי: ליה מתחילה לעזור על דעתה מנקה אבק, שואבת, אפילו מנגבת חלון.
ליה, את לא חייבת.
אני רוצה לעזור, היא אומרת ברצינות. אתה מאכיל אותי, מארח. זה הוגן.
אחר כך בישול. מבקשת רשות להכין סלט. חותכת מלפפונים עקומים, עגבניות בכל עובי, משתדלת. מחמיא על הטעם.
“אמא לא מרשה לי לבשל,” היא אומרת בשקט. “אומרת שאני עושה הכל לא נכון, עדיף כבר לבד.”
ואת רוצה?
מאוד. לנקות גם רציתי, אמא הייתה מתעצבנת אם ניסיתי. אמרה שאני מסבכת לה.
נזכרתי בתלונות נדב. לא עושה כלום. יושבת בטלפון. בפועל, לא נותנים לה ללמוד, לנסות, לטעות.
אבא היה מרשה, היא פתאום לוחשת. היה אומר, לכולם יש בלילה הראשון צריך לנסות.
את מתגעגעת אליו?
שתיקה. הנהון קטן.
אמא לא נותנת להיפגש. אומרת שהוא רע. אבל הוא לא רע, הוא טוב. פשוט קשה לו היה עם אמא.
חיבקתי אותה קטנה, שברירית.
נדב לא מתקשר. שלושה שבועות של שתיקה. אני שולח תמונות, הודעות. בקושי חוזר בסדר. טוב.
אידאה קפצה לי באמצע לילה לבן. שהחודש נגמר נדב יחזור, יקח, הכל יחזור לקדמותו. וליה תחזור לאמא שחונקת, שרואה בה מטלה.
בבוקר פותח טלפון: שמעון, הגרוש של נדב.
היי שמעון, זה מיכאל, אח של נדב.
שתיקה,
מיכאל? משהו קרה?
ליה אצלי. חודש כבר. נדב בטורקיה, השאיר אותה בלי להודיע.
שתיקה.
איך היא?
בסדר. מתגעגעת אליך.
אפשר לבוא?
בוא.
תוך שעה מגיע. עומד, גבוה, עיניים עייפות, זר פרחי שדה ביד.
אבא! ליה עפה אליו, מחבקת בכוח. שמעון מרים אותה, דמעות בעיניים.
נסיכה שלי, התגעגעתי. אמא לא נתנה
אני יודעת, אבא. הכל בסדר.
אני עומד בצד, צופה. אב ובת מנותקים זה מזה, לא מטובת הילדה, אלא מתוך נקמנות ושליטה.
כשנגמר החיבוק, אני ניגש.
ליה, תגידי בכנות רוצה לגור אצל אבא?
לא מתלבטת שנייה.
כן.
פונה לשמעון.
ואתה?
חולם על זה מאז שנפרדנו. אוהב אותה. תמיד. עם נדב… לא עבד, אבל ליה אף פעם לא וויתרתי. הוא מנע ממני.
למחרת אני מתקשר לרווחה. מסביר אבא מוכן, אמא נעלמה לחודש, הילדה מבקשת אבא.
כמה ימים סידורים. טפסים, שאלות פסיכולוג, מסמכים. ליה עיקבית רוצה אבא. שמעון מציג דוחות שכר, תנאי מגורים.
אחרי שבוע ליה עוברת לגור אצל אבא.
אני מבקר הרבה. רואה אותה פורחת עוזרת במטבח, והוא מחמיא גם על ירק חתוך עקום, צוחקים, קורא לה ספר בלילה, אפילו שהיא כבר גדולה.
ביני לבין שמעון נבנית חברות. הוא רגוע, חושב, אין את הלחץ של נדב. שותים תה, מדברים על הצלחות של ליה בבית הספר, על תכנונים לסופ”ש.
נדב חזר שזוף, מחויך, מצב רוח מעולה, עד שהבין.
נתת את הבת שלי?! איך עשית את זה?!
אני? לא נתתי. אתה השארת.
לא השארתי! רק זמנית!
חודש. טסת בלי לבדוק, אפילו לא התקשרת.
זה הילדה שלי!
הייתה שלך. עכשיו שופט יחליט.
נדב חיוור.
איזה שופט?!
על מגורי הילדה. שמעון הגיש, יש לו סיכוי מעולה. את השארת אותה חודש.
את… בוגדת! אחות בוגדת!
אחות שעליה השלכת את הילדה וברחת לנופש. תראה? תוכל לנוח עכשיו. הכל קל.
את תשלמי!
לא, נדב. אתה תשלם. בבית משפט. תכין תיק, תמצא עו”ד. סיכוי נמוך. ליה רוצה את אבא. ותתכונן לשלם מזונות.
נדב טרק דלת.
אני נשען לאחור. היחסים עם אחי נגמרו אולי לתמיד, אבל אני שלם עם ההחלטה. לא מבין איך אפשר להפקיר ילדה חודש.
היה חשוב לנדב ללמוד שיעור. למעשים יש תוצאות אי אפשר להשתמש באנשים ולחשוב שיהיה בסדר.
והכי חשוב? ליה סוף סוף מאושרת. וזה כל הסיפור.
