יומן אישי תל אביב, 15 ביוני
פעם, לפני שנים, אבא ואמא קנו דירה עם שני חדרים בשבילי ובשביל אחותי. הם אמרו שיום אחד נוכל למכור אותה ולהחליף אותה לשתי דירות קטנות, כך שלכל אחת יהיה מקום משלה. תמיד הרגיע אותי לדעת שיש לי בסיס בטוח כזה מקום ששייך לנו, ושאפשר להישען עליו.
לא מזמן, אחותי רותם הכירה מישהו, התאהבה, והם התחתנו. אחרי ששאלו אותי, הסכמתי שהם יעברו לגור איתי בדירה. באמת שלא רציתי להפריע לה להתחיל פרק חדש של החיים, וחשבתי שגם לי יהיה נעים לא להיות לבד.
בתחילה היה בסדר, יחסית, עד שרותם גילתה שהיא בהריון. פתאום הכול השתנה. רותם ובעלה אסף התחילו לרמוז, אחר כך ממש לפנות אליי ישירות, שאני צריכה לעזוב את הדירה. הם כבר מדברים על איך הסלון שלי יהפוך לחדר התינוק, ואיך יצבעו את הקירות בצבעים עדינים. לפעמים היא מתייחסת לזה כאילו אני אף פעם לא גרתי פה, כאילו אני לא חלק מהדירה הזו בכלל.
אני לא מבינה למה אני אמורה לעזוב את הבית שלי? הרי אני בעלת חצי מהדירה! אני סטודנטית ואין לי הרבה הכנסה רק מלגת לימודים ועבודה חצי משרה בגן ילדים. בוודאי שלא מספיק כדי לשלם שכר דירה בתל אביב, שכולם יודעים כמה שיקרה כאן. איך בכלל אפשר לצפות ממני לעזוב?
מספר פעמים שוחחתי עם אמא על העניין. היא ניסתה להרגיע אותי, אמרה שזה רק ההורמונים של ההריון, ושאני לא צריכה להתרגש או להתייחס יותר מדי. אבל איך אפשר להתעלם כשמרגישים שזורקים אותך מהבית שלך? כמעט בכל יום אני שומעת מרותם או מאסף איך כבר בקרוב אחפש דירה אחרת, ואף אחד לא עוצר לרגע לחשוב שגם לי יש רגשות וזכויות.
אני לא מתכננת לעבור כרגע, לפחות לא לפני שיימצא פתרון שטוב לשתינו הרי באמת מגיע לי מקום משלי, לא פחות מלאחותי. אבל בינתיים אני מרגישה כמו אורחת בדירה שלי. לא יודעת איך להתמודד, לא רוצה להיכנס לקרבות מיותרים, ורק מייחלת שמישהו מההורים יציע הצעה מעשית. למה זה צריך להיות כזה קשה?
