תקשיבי, אני רוצה לספר לך משהו על אחותי, דבורה. היא החליטה לגדל לבד את ארבעת הילדים שלה, אחרי שבעלה בגד בה עם מישהי מהעבודה. מאז, היא לא נכנסה לשום זוגיות חדשה. היא ממש משכילה, יש לה שלוש תעודות אחת מהן של טבחית. ובכל מיני תקופות היא עבדה בבתי קפה ומסעדות בכל תל אביב, רמת גן, וגם קצת בירושלים.
תמיד דאגה לקנות לילדים כל מה שהם רצו. הם היו אסירי תודה, אבל תמיד ביקשו עוד ועוד. היום הם כבר התבגרו, יש להם משפחות משלהם. דבורה עדיין שולחת להם כסף, למרות שהיא פנסיונרית כבר הרבה זמן, והיא ממשיכה לעבוד פה ושם. היא אומרת שהיא אוהבת לעזור לילדים שלה, ושזה נותן לה משמעות בחיים.
לפני כמה חודשים היא חטפה שפעת, וזה התדרדר ממש מהר לדלקת ריאות קשה. זה פשוט לא עבר, היא הייתה חייבת לקחת חופשת מחלה, הכסף כמעט נגמר. החברות שלה עזרו, אבל הילדים? הם התקשרו רק כשלא קיבלו כבר כסף ממנה.
שאלו איך היא מרגישה, איחלו לה בריאות, וזהו. אף אחד אפילו לא שאל אם היא צריכה עזרה או מה קורה עם הכסף. היא ביקשה מהם לבוא לבקר, אבל כולם אמרו שאין להם זמן כל אחד עסוק בעבודה ובמשפחה שלו. לא היה להם זמן לאמא שלהם.
היא נפגעה מזה מאוד. כל החיים עזרה להם, וכשהיא צריכה אותם הם אפילו לא רוצים לבוא. הייתה חודש שלם בבית החולים, ואחות בבית החולים דאגה לכל ההוצאות הרפואיות. דבורה התאוששה, חזרה לעבוד, והילדים לא התקשרו בכלל באותו זמן. כנראה שמישהו מהמשפחה אמר להם שהיא בסדר, כי רק אחרי שיצאה מהאשפוז, פתאום נזכרו בה.
בהתחלה התעניינו קצת בשלומה, אבל מיד עברו לעניין שלשמו התקשרו כולם ביקשו ממנה כסף. אפילו לא בצורה כללית, אלא ממש סכומים מדויקים ודד-ליין להעברת כסף… כל הארבעה עשו את אותו הדבר. אפס התחשבות במה ומאיפה תביא את הכסף, חשבו רק על עצמם.
דבורה הייתה ממש מאוכזבת. אף פעם לא ציפתה שהילדים שלה יתנהגו אליה ככה. אולי זאת אשמתה, אבל היא הרגישה צער כלפי עצמה. כשאת שוכחת את עצמך בשביל כולם, את מצפה שבסוף תזכי לאיזה הערכה או תגמול. אולי לא היה צריך לשים את הילדים לפני עצמה כל החיים, והייתה צריכה לחשוב גם על העתיד שלה לא על זקנה בודדה. עכשיו כבר אי אפשר לשנות כלום, את מבינה?
