אחותי החליטה לגדל לבד את ארבעת ילדיה. בעלה בגד בה עם קולגה מהעבודה. מאז, היא לא נכנסה לשום מערכת יחסים חדשה. אחותי אישה משכילה, יש לה שלוש תעודות אחת מהן כשפית מקצועית. אני זוכרת שהיא עבדה בכל מיני בתי קפה ומסעדות בתל אביב ובחיפה.
היא תמיד קנתה לילדיה את כל מה שביקשו. הם היו אסירי תודה, אבל תמיד ביקשו עוד ועוד. עכשיו הם כבר גדולים, יש להם משפחות משלהם. אחותי עדיין שולחת להם כסף. היא יצאה לפנסיה לפני שנים, אבל ממשיכה לעבוד. היא אומרת שהיא נהנית לעזור לילדים שלה, שזה נותן משמעות לחיים שלה.
לאחרונה, אחותי חלתה בשפעת שגרמה לסיבוכים חמורים בריאותיה. דלקת ריאות קשה לא עברה, והיא נאלצה לקחת חופשת מחלה. לא היה לה מספיק כסף למחיה, החברים עזרו ככל שיכלו, ורק כשהפסיקה לשלוח כסף לילדים הם התקשרו אליה.
הם שאלו לשלומה, איחלו לה החלמה מהירה וזהו. אף אחד מהם לא שאל איך היא מסתדרת כלכלית. כשביקשה מהם לבוא לבקר אותה, סירבו לכולם יש עבודה, משפחה, ואין זמן לאמא שלהם.
היא הרגישה נעלבת. כל חייה העניקה לילדיה וכעת, כשהיא זקוקה לעזרה מהם, הם לא רוצים לבוא. היא הייתה מאושפזת חודש בבית החולים איכילוב בתל אביב. האחות שם טיפלה בכל ההוצאות הרפואיות. לאט לאט הבריאה וחזרה לעבודה. הילדים לא התקשרו במשך כל תקופת האשפוז; כנראה שמישהו מהמשפחה העביר להם שהיא מרגישה טוב. רק כאשר שוחררה מהבית החולים נזכרו בה שוב.
בהתחלה שאלו לשלומה, אך מיד עברו לנושא העיקרי בקשות כסף. כל אחד מהם ביקש סכום מסוים ושאל עד מתי אפשר להעביר את הכסף כולם אותו הדבר בדיוק, לא עניין אותם מאיפה תביא את הכסף; רק הרצון שלהם חשוב.
אחותי מאוד נפגעה. לא חלמה שתקבל יחס כזה מהילדים שלה. אולי זאת טעות שלה, אבל היא מרחמת על עצמה. כשאתה שם את הילדים שלך לפני החיים שלך, יש ציפייה לקבל משהו בתמורה. אולי לא היה צריך להקריב הכול ולחשוב גם על העתיד שלך ולא רק על זקנה בודדה. עכשיו כבר אי אפשר לשנות כלום.
