יומני האישי רחל
היום ישבתי עם כוס תה ביד שלי, וניסיתי להבין איך מצאתי את עצמי כאן. אחותי, דבורה, בחרה לגדל לבדה את ארבעת ילדיה אחרי שבעלה בגד בה עם קולגה. מאז אותו אירוע, דבורה לא נכנסה עוד לשום מערכת יחסים חדשה. מדובר באישה משכילה יש לה שלושה תארים, אחד מהם בתחום הקולינריה. אני זוכרת איך עבדה במטבחים של בתי קפה ומסעדות בתל אביב ובחיפה.
דבורה תמיד רכשה לילדיה כל מה שרצו. הם היו אסירי תודה, אבל דרשו עוד ועוד. עם השנים, הילדים בגרו והקימו משפחות משלהם, ודבורה ממשיכה לשלוח להם כסף. היא יצאה לפנסיה לפני שנים, אך עדיין עובדת מתוך רצון לעזור להם. מבחינתה, זו משמעות החיים.
לא מזמן חלתה דבורה בשפעת, וזה גרם במהרה לסיבוכים ריאתיים קשים דלקת ריאות שלא רצתה לעבור. דבורה נאלצה לקחת חופשת מחלה, ומעט הכסף שהיה לה הספיק בקושי. חבריה דאגו לעזור, אבל הילדים התקשרו רק כשהפסיקה לשלוח להם כסף.
הם שאלו לשלומה ואיחלו החלמה מהירה, וזהו. אף אחד מהילדים לא התעניין במצב הכלכלי שלה. דבורה ביקשה מהם לבוא לבקר אותה בבית החולים, כולם סירבו “יש לנו עבודה ומשפחות, אין לנו זמן.” לאמא שלהם.
דבורה הרגישה נעלבת עד עמקי נשמתה. אחרי שנים בהם עזרה להם בכל כוחה, עכשיו, כשזקוקה להם לא מצאה מענה. היא נשארה חודש בבית החולים, והאחות המקומית טיפלה בכל המימון הרפואי. לאחר ההחלמה, חזרה לעבודתה, ואף אחד מהילדים לא התקשר במשך כל הזמן הזה. סביר להניח שהקרובים סיפרו להם שהיא התייצבה. רק אחרי שיצאה מבית החולים נזכרו הילדים באמא שלהם.
בהתחלה התעניינו במצבה, אבל מיד עברו לסיבת השיחה כולם ביקשו ממנה כסף, ואף הגדירו סכומים מדויקים ותאריכים להעברת השקל החדש לחשבונם. כל הארבעה נהגו כך. אף אחד לא חשב מהיכן תביא דבורה את הכסף. רק הצרכים שלהם חשובים.
דבורה הייתה נסערת מאוד. לא חשבה שהילדים שלה יתנהגו כך. אולי זו היתה אשמתה שלה, ולכן מלוא הכאב התמקד בעצמה. אם מוותרים כל החיים על העצמי בשביל אחרים, מצפים לתמורה כלשהי. אולי היה עליה לשים לב לחיים שלה ולא לדחות את עצמה לטובת הילדים. נכון, היה עליה לחשוב על העתיד שלה, ולא רק על הזיקנה לבד. עכשיו כבר בלתי אפשרי לשנות משהו.
