אחותי החליטה לגדל לבדה את ארבעת ילדיה. בעלה בגד בה עם עמיתה לעבודה. מאז, היא לא ניהלה שום מערכת יחסים חדשה. אחותי אישה משכילה – יש לה שלושה תארים, אחד מהם כשפית. כפי שאני זוכר, עבדה במקומות שונים, בבתי קפה ובמסעדות ברחבי תל אביב.
היא תמיד דאגה שילדיה יקבלו כל מה שצריך. הם היו אסירי תודה, אבל תמיד ביקשו עוד. היום הם כבר בוגרים עם משפחות משלהם. אחותי עדיין שולחת להם כסף. היא כבר מזמן פרשה לפנסיה, אבל ממשיכה לעבוד. היא אומרת שלעזור לילדים זה המשמעות של חייה.
אחותי חלתה בשפעת, שאחריה הגיעו במהירות סיבוכים בריאותיים לריאות. הדלקת הריאות החמורה לא עזבה אותה במהרה. היא לקחה חופשת מחלה, כמעט שלא נותרו לה שקלים. חבריה עזרו לה, אבל הילדים התקשרו אליה רק כשהפסיקה לשלוח כסף.
הם ביררו לשלומה, איחלו לה החלמה מהירה, וזהו. אף אחד מהם לא שאל על מצבה הכלכלי. אחותי ביקשה מהם לבוא לבקר אותה. הם סירבו – כולם עסוקים בעבודה ובמשפחות, ואין להם זמן לאמא שלהם.
היא נפגעה מאוד. היא עזרה להם כל חייה, וכעת, כשהיא זקוקה להם, אף אחד אינו מגיע. היא שהתה חודש שלם בבית החולים. האחות טיפלה בכל ההוצאות הרפואיות. היא החלימה ושבה לעבודתה. הילדים לא התקשרו במשך כל הזמן הזה. כנראה קרובי משפחה סיפרו להם שהיא מרגישה טוב. רק לאחר שאמא השתחררה מבית החולים, הילדים נזכרו בה שוב.
בהתחלה שאלו על בריאותה, אבל מהר עברו לסיבה שבגללה התקשרו. כולם ביקשו כסף. לא רק זה, אלא דרשו סכום מדויק ותאריך ספציפי להעברת הכספים. כל הארבעה נהגו באותו אופן. איש לא חשב מהיכן תמצא את הכסף. אכפת להם היה רק מהצרכים שלהם.
אחותי הייתה מאוכזבת. לא ציפתה ליחס כזה מהילדים שלה. אולי זו אשמתה, אבל היא מצטערת על עצמה. כשאתה שוכח את החיים שלך בשביל אחרים, אתה מצפה למעט הכרת תודה. אולי לא היה צריך להעמיד את הילדים לפני חייה שלה. היה עליה לחשוב על עתידה, ולא על זקנתה הבודדה. אי אפשר לשנות דבר עכשיו.
