אחותי העשירה מצאה אותי מתרקק תחת גשר ברמת גן. היא קנתה לי קונדו במרכז תלאביב והעבירה לי 18 מיליון ש”ח. ואז…
בני הקטן הויל את מזוודת הציוד לשטפון וצעק שהייתי רק משא מיותר. בגיל שבעים ושתיים מצאתי את עצמי קופא תחת גשר, כבודי נמס עם הסופה. הרגשתי נזול, כאילו כל השנים שהשקעתי בגידולו של הילד נעלמו ברגע אחד. גורלו של המצב השתנה כשאחותי חישתה אותי שם, והכול השתנה. הם חשבו שאשאר שקט, שבור. במקום זאת חיכתה לי סערת אמת שתשבור את השקרים שלהם לנצח.
המזוודה פגעה במדרכה בקול רטוב וכבד. הגשם לא הפסיק, ירד כאילו השמיים כועסים עלי. בני עמד במפתח, ידיו חוצצות, פניו קשות מתפשטות. הפעם הוא לא צעק הוא לא צריך. הדממה בינינו אמרה הכל. הוא סגר את השער בעיניו, ואני כבר לא היה לי מקום בביתו, ולא אפילו מקום בליבו.
לא ביקשתי רחמים. הרמתי את המזוודה הרטובה, כשיצאתי אל הרחוב הרגשתי נעליים רטובות משקודנות בכל צעד. ללא מטרייה, ללא מעיל, רק סוודר שהייתה חמה לפני שעתיים. הדלת סגרה מאחורי, צליל של סגירה נשאר איתי יותר משחשבתי.
הערב לא ביכתי. הלכתי עד שהרגליים נפלתי. מצאתי קיר בטון נמוך מתחת למעלה על כביש ראשי, לא בטוח ולא יבש, אך מוסתר. משכתי את המזוודה הרטובה תחתי, נשענתי על הקיר והקשבה לצלילי הגלגלים שיטפו במעמקים. גופי כואב, אך הלב היה הכאב האמיתי; העצמות הרגישו כמו נייר, הלב כמו אפר.
כמה עוברים עברו, לא הביטו פעמיים. עבורם הייתי עוד נוודה בעיר מלאה בנודדים. זה היה החלק שהפחיד אותי ביותר הפכתי למתעלמת, למזוהמת.
קולו של בני הועד עלי בראש, המילה “מטען” נגעה בי כמו משימה, כאילו השנים שהשקפתי בו לא קרו. נזכרתי בברכיים השחוקות שנשקתי לו, בארוחות שהוותרתי עליהן כדי שהוא יאכל. כעת היה רק משא בעיניו.
רוח החלה לחדור חזק יותר ככל שהתיישבתי. השתמשתי במגבת שהייתה בתיק, דקיקה ולחה. הגוף רעד, לא רק מהקור, אלא מהבושה ומהחוסר אמונה.
אולי מישהו מבין את התחושה, כשאנשים שהשקעת את כלך רואים בך כאילו אינך קיימת. הלילה ההוא לא ישנתי הרבה. שמתי לב למכוניות, לצפצופים, למשהו שבפנים שלי מתפוצץ.
בסביבות שלוש לפנות בוקר הגשם הפך לקטן. כמעט נרדמתי כששמעתי קולות רגליים לא רצופות, לא כבדות, אלא מדודות. הרמתי ראשה והרגשתי רגע שחלום.
אביגיל, אחותי הצעירה.
שערה רטוב, האיפור נעלם, אבל היא הסתכלה עלי כאילו לא ראתה אותי לפני עשרים שנה. ואולי, באופן מסוים, באמת לא ראתה. לא דיברנו הרבה אחרי שהיא עברו לנתניה. החיים הלכו, ענייני משפחה, בעיות מסובכות. ולפתע היא עמדה מולי כמו נסים עטויים במעיל קפוצ’ון ובזעת חמה.
היא לא אמרה דבר בתחילה. חזרה אלי, ניגבה את שערי הרטובים מפני, הניחה את ידה על ידי וזה היה. זה היה המגע האנושי הראשון שהרגשתי בשבועות, אולי בחודשים.
היא עזרה לי לקום ללא מילה, הרימה את המזוודה והובילה אותי לרכב השכיר שלה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. בלי שאלות, בלי פקפוקים.
ישבתי ברכב, חימום על חום מלא, שמיכה סביב הכתפיים, מנסה לא לשבור. היא השאירה לי תרמוס תה חם, מריח דבש ונענע. לקחתי לגימה והרגשתי את האור הראשון של בטחון מאז שהשארתי את הבית.
דיברנו רק כשהגענו לכביש המהיר.
“אתה בא איתי,” אמרה.
הנהנתי, לא כי הסכמתי, אלא כי לא יכולתי לדמיין ללכת למקומות אחרים.
היא לא שאלה מה קרה. היא לא צריכה. ראיתי בעיניה, את האופן שבו אחזתי בתה בכוחות משני ידיים, כאילו זה כל מה שנשאר לי. הדרך נמתחה ארוכה ושקטה. מדי כמה קילומטרים הבטתי בה, אותה עיניים נחרצות, גב זקוף. אביגיל תמיד הייתה אש, בעוד אני הייתי מים. היא נשרפת כשמישהו פוגע בה. אני מתמרנת, שורדת. אך באותו לילה, התחלתי לתהות אם הישרדות מספיקה.
כשהגענו למלון מחוץ לנתניה, היא נתנה לי מפתח חדר ושקית בגדים נקיים. לקחתי מקלחת חמה הראשונה בימים רבים שירטתי את הגשם, הלכלוך, ההשתיקה. מבטתי במראה עד שהאדים הטשטשו את הפנים. ואז נרמתי לא עמוק, לא שליו אבל נרמתי במיטה.
בבוקר הבא, כשאמרה שנוסעים דרומה לקיבוץ רמת גן, לא שאלתי למה. הלכתי בעקבותיה, כי משהו בתוכי השתנה. לא פתאום, לא ברעש, אלא במידה מספיקה להרגיש.
אולי חוויתם את הרגע השקט, את הרגע שבו אתה מבין שהפעם לא תתן להם לקחת ממך עוד. הפעם לא תבלעו את הכאב רק כדי לשמור על השקט.
אם איפעם מישהו אהוב עליך התנהג אליך כזבל, אם נאלצת לקום מהקרקע רק בגאווה ובברכיים כואבות, יתכן שתבין מה עשיתי אחר כך. ותאמין לי, זה לא יהיה יפה, אבל זה יהיה הוגן.
בבוקר שלישי, פתחתי את העיניים לתקרה נמוכה של בית הארחה ולרחש של מזגן. המיטה הייתה קשה מהמיטה של הריחוף, אבל לעומת בטון וגשם זה היה כ heaven. השרירים היו כואבים, הידיים חמות לראשונה בימים.
קמתי לאט, עטפתי את השמיכה סביב הכתפיים. לא בבית, אבל במקום, וזה היה מספיק.
אביגיל כבר לבשה וארגנה את החפצים שלה. היא נעה מהר, ממוקדת, כאילו תכננה משהו כל הלילה. היא לא שאלת איך ישנתי. היא פשוט לקחה את המזוודה שלי ואמרה: “צריך לזוז.”
יצאתי איתה לחנייה. השמיים היו כחולים בהירים, האוויר כבד מלח, בדיוק כך מריח פלוריד במרחק הצהריים. ישבתי במושב הנוסע, ברגע שהדלת נסגרה, היא העבירה את ההגה. ללא היסוס.
בעשר דקות על הדרך עצרה בתחנת דלק, השאירה את הרכב פועל וביקשה ממני לחכות. חזרה עם תרמוס קפה טרי, כריך בשר, ותיקייה. נתנה לי תחילה את התיקייה.
בתוכה היה מודעת למכירת דירה בקיבוץ רמת גן, שני חדרים, נוף לים, מרוהטת במלואו. המחיר גרם לבטן להצטמצם. הבטתי בה, היא דיברה שוב.
“הדירה הזו שלך. קניתי אותה הבוקר.”
לא אמרתי דבר. הפה נצמד פתאום למספר שניות לפני שהצללתי חזרה.
“שלחתי את הכסף. תחת שמך. בלי משכנתא, בלי תרגילים.”
הפניתי לעמוד. תמונות של מרפסת עם נוף לים, מטבח עם משטח גרניט, חדר עם שולחן כתיבה. זה נראה כמו מקום שמישהו שוהה בו שבועיים בקיץ, לא כמו מקום שמישהו כמוני גר בו כל השנה.
אבל המשכתי לעבור.
בצד האחרון היה קבלה של בנק, הפקדה לחשבון חיסכון חדש חמש מיליון שקלים.
הסתכלתי למעלה. אביגיל לא רעדה.
“החיסכון שלך. רק שלך. שמרתי אותו לשנים. לא סיפרת לי, ולכן לא ידעת. עכשיו אתה יודע.”
התיישבתי, התיקייה על ברכיי, הקפה נשכח. האוזניים שלי שרקו כמו חירום של פטישים בחזה. לא יכולתי לחשוב בבהירות. המספרים על העמוד גדולים מדי כדי להיזהר, בלתי מציאותיים כדי להאמין.
היא חזרה לדרך המהירה. אנחנו לא אמרנו דבר זמן מה. צפיתי בנוף חולף קניונים קטנים, עצי דקלים, מסעדות זולות. המראה נראה נורמלי, אבל שום דבר לא הרגיש נורמלי. משהו השתנה בתוכי, ולא ידעתי אם זה תודה או בושה.
היא נסעה לכניסה סגורה, שער ברזל נפתח לאט. שומר קיבל אותנו ונענע בראשו. הבניין היה בניין נמוך, צבע שמנת, מרפסות מצופות אריחים כחולים. הוא נראה כמו כרטיס אבן. אביגיל חנתה במקום שמור, קיבלה את המזוודה מהתא של הרכב והכניסה אותו פנימה בלי להמתין.
לובי הריח מלימון ושטיח חדש. עובדת קבלה חייכה והגישה לאביגיל חבילה קבלת פנים. היא הצביעה אליי בחיוך כמו לכלב משוטט שרוצה עזרה.
נסענו במעלית בשקט.
בקומה שלישית, אביגיל פתחה את הדלת לדירה 3ג’ ולחצה אותה. האור היה רב יותר מהצפוי. הקירות בצבע בז רך, הספה אפורה בהירה. אור זורם דרך דלתות זכוכית שהובילו למרפסת.
הלכתי למרפסת והסתכלתי על המרחב. הים נמתח עד קו האופק. שמעתי אותו קבוע, כבד, חי.
אחורי, אביגיל הניחה את המזוודה, ניגבה את ידיה ואמרה: “זה הבית שלך עכשיו, ואני אשאר בדירה שלקהל מחר, אז אל תחשוב להיעלם.”
הפניתי את היד על המעקה, רציתי לומר תודה, אבל המילים לא נראו מספיקות, ולכן הנהנתי בנידור.
אביגיל הגיעה קרוב יותר.
“אני יודעת מה הוא עשה. אני יודעת מה הם עשו. אתה לא חייב לדבר אם אינך רוצה, אבל אתה לא תתן להם לקחת ממך עוד דבר. לעולם לא.”
היא הביטה בעיני. הטון היה חד, לא רגיש.
“המקום הזה שלך. הכסף שלך. וכבר התקשרתי לגרייס.”
זה תפס את תשומת ליבי. גרייס, חברה לעורכאות מהקולג’, חכמה, חודרת, קפדנית. לא ראיתי אותה שנים.
“היא מכינה את המסמכים עכשיו. חוסמות כספיות, מגנות משפטיות. כל מה שלא רוצה להיחשף יישאר סגור, וכל מה שהם מנסים לקחת יהיה שני צעדים לפני.”
נשפתי נשימה ארוכה. אצבעותיי נצמדו למרפסת.
קולה של אביגיל הרכך.
“אתה לא אורח כאן. אתה לא תלוי. אתה בעל הבית. ואני צריכה שתתחיל לפעול כך.”
עמדתי שם זמן רב אחרי שהיא עזבה. הים לא הפסיק לנוע. גם המחשבות שלי לא הפסיקו. פול חשב שהקפיא אותי, שהייתי ארד לשעה של פח, שהוא יכף את עצמי. הוא חשב שהבושה תשאיר אותי שקטה. הוא לא ידע שאני עומדת להקפיא אותו עם מה שניסה לגנוב.
שלושה ימים אחרי שהעברתי, אביגיל ארגנה אירוע קבלת פנים קטן במועדון הקולנוע בקומת הקרקע. היא לא שלחה לי לשאול אם רציתי. שלחה לי הודעת טקסט עם השעה וביקשה לבוש כחול. היא כבר קנתה לי שני בגדים חדשים ותליה אותם בארון. בחרתי את האחד עם שרוולים ארוכים, בגד קל שלא מושך תשומת לב, אך עושה אותי חזרה לעצמי.
הגעתי לפני שש דקות. החדר היה מואר ברכות, מזון קל על מגשי לבן ונוף לים דרך חלונות זכוכית. כשעשרה אנשים היו שם, רובם תושבי הבניין זוגות בגיל פרישה, כמה אלמנות, גבר מבוגר שמזכיר את בעלה שנפטר, אך רזה יותר ופניו חדות.
לא תפסתי את רוב השמות, אבל הרגשתי את החמימות שלהם, את הסוג שמצפה לא יותר מידי מידי. אביגיל שמרה אותי קרובה, הציגה אותי עם מעט פרטים, אך ללא מידע אישי. היא לא הזכירה את מה שקרה, לא את פול, רק אמרה שבאתי לאילת כדי להתחיל מחדש והיום היא חלק מהקהילה. קולה נשאר קבוע, כמו שהייתה כשקבעה גבולות.
בזמן שהיא משוטטת, מצאתי את עצמי בפינה של החדר ליד החלון, צופה באור הדולק על המים. היה לי נוח שלא לדבר, לא להסביר את עצמי לזרים. מספיק היה להיות במקום בטוח, מוקף באנשים שלא ידעו מה עברתי.
זה השתנה כשאחד השומר נכנס דרך הדלת הצידית. הוא לא היה כאן למפגש רק סיבוב משמר. הוא היה במרקם של שישה עשורים, כתפיים רחבות, שער אפור קצר, תג עם תו. הוא הלך סביב הלובי, עצר כשראה אותי ליד הכוס.
הנהנתי מניד. הוא הלך אליי, ציין את מספר החדר על תג שם: 3ג’.
“זה מול של מרתאבין, נכון?” שאל.
אישרתי.
הוא חייך. “היא חדה. לא משאירה פרט. קיבלת שמירה טובה.”
הסכמתי. הוא הביט במעלית, ואז הוריד קו קולה.
“יתכן שתרצה לשים לב לתנועה במעלית. קיבלנו דיווח על מישהו שהיה סביב תיבות הדואר בלילה האחרון. לא תואם לדיירים. רק עדכון.”
זה חיזק משהו בחזה. הודיתי לו והבטחתי לספר לאביגיל. היא כנראה כבר ידעה. שום דבר לא עובר את עיניה.
כמה דקות אחרי, אבאביגיל הרימה כוס וקלדה כף עליה. האולם השתתק. היא נתנה טוסט קצר פשוט שתכננה להודות שבאה לשמח אותי ושחיים שנייה הם שווים לחגיגה. האנשים חייכו, מישהו צייץ, ואז חזרו לשגרה.
אבל שמתי לב כשסיימה את הדיבור, עיניה קפצו אל הדלת. היא ראתה אותה נפתחת.
הפניתי מבט ונעתי ראהפול ומריסה.
הוא לבש חולצה שמורכבת במקצת, הפבזכות אהבת המשפחה והעוצמה הפנימית שלי, חזרתי לחיים מלאים משמעות, ולא אפסיד עוד אף רגע.
