לא העליתי על דעתי שמשפחתי תפעל כך, תנצל את האמון שלי ותשאיר אותי בלי שקל אחד. בדירת שלושה חדרים באשדוד, אמא שלי, אחותי ואני היינו שותפים שווים בבעלות. סבתא שלנו, שהחזיקה אף היא בדירת חדר וחצי בבאר שבע, הבטיחה לכתוב צוואה ולהוריש את הדירה בשווה לי ולבת דודה שלי חצי לי וחצי לאחותי. התכנון היה שנחליט יחד מי תגור שם, או נמכור את הדירה ונחלק את התמורה. בתקופה ההיא, אחותי עברה לגור עם אמא שלי אחרי לידה מפתיעה, ואני גרתי בירושלים לצורך הלימודים.
בסוף, אחותי ומשפחתה תפסו את החדר הגדול, לאחר שאמא שלי עברה לקטן יותר. בזמן הביקורים שלי, אמא ואני חלקנו חדר, אבל הבנתי שברגע שיסתיימו הלימודים, לא אזכה לגור במקום זאת בגלל הגיס שלי. אמא, שלא רצתה לסכסך עם בעלה של אחותי, ביקשה ממני שלא אעשה בעיות. שיתפתי את חששותיי עם סבתא והיא הציעה פתרון להעביר לאחותי את החלק שלי מהדירה המשפחתית ולשנות את הצוואה כך שיישאר לי חדר אחד על שמי. סיפרתי את זה לאמא ולאחותי, אבל אחותי רק חייכה בביטחון והציעה שאפנה לבית המשפט היא מאד האמינה שתנצח.
בסופו של דבר, חתמתי ויתרתי על החלק שלי. לצערי, סבתא לא הספיקה לעדכן את הצוואה. מצבה הידרדר, והיא נפטרה לפני שידעה לסיים את התהליך. כך, אחותי ירשה את כל הדירה המשפחתית וגם חצי מהדירה של הסבתא בבאר שבע, בה גרה כל אותה תקופה. ניסיתי לבקש עזרה מאמא, אך היא עמדה לצד אחותי, גם כשמסמכים הצביעו על הסכמות אחרות. אמא הפנתה מבטה הצידה ואמרה שכולנו חיים תחת קורת גג אחת, ולכן אין סיבה לריב על דברים כאלה.
היום, בדירה של אחותי, אמא שלי עובדת מנקה ושומרת על הנכדים. היא חשובה שם כל עוד היא שווה משהו בזכות קצבת הפנסיה שלה. אבל בלבי מתעוררת דאגה מה יקרה כשלא תהיה לה עוד תועלת מוחשית. אין לי כמעט קרובים נוספים, ואין לי באמת מה שמחזיק אותי כאן. אמא ואחותי נהיו צוות חזק, ואני בחרתי להפסיק לשמור איתן על קשר המעשיהן שברו בי משהו עמוק שאני כבר לא מצליח לאחות.
