אחותו של בעלי הופיעה על כל מוכן, אבל הפעם חיכה לה שולחן ריק
הם שוב באים אלינו בשבת? הרי סיכמנו שהסופ”ש הקרוב יהיה רק שלנו, ניסע קצת לים או לטבע, אני כבר משבוע מתרוצצת עם כל סיכומי הרבעון בעבודה, אני כמעט ונופלת מהרגליים!
קולה של תמר הדהד במטבח הצר, בין הקירות הלבנים, חד ומלא מתח. היא עמדה ליד הכיור, שותפת כלים, וחצי מסובבת לבעלה, אורי, שישב ליד השולחן, מסתכל לתוך כוס התה שכבר הספיקה להתקרר, משחק עם קצה המפה.
תמי, מה כבר הייתי יכול לומר? נאנח אורי, מנסה להכניס קול של פיוס. נעמה התקשרה, אמרה שהיא, איתמר ויונתן התגעגעו. מלא זמן לא באו, האחיין רוצה לדוד. מה, אפשר להגיד אחותי לא?
מלא זמן לא באו? תמר סגרה את הברז בתסכול שהקפיץ קול חורק מהברז. ניגבה היטב את הידיים ועמדה מולו, ידיה חוצות את החזה. אורי, הם היו פה לפני שבועיים. וגם פסח, שבוע שלם אצלנו. ותמיד אותו סיפור: באים בידיים ריקות, מתנפלים על האוכל, משאירים אחריהם ערמת סירים וכלים ואני נשארת לבד אחרי כולם לנקות.
פניו של אורי התכווצו. המשפחה שלו תמיד חינכה שלקרובים לא מסרבים, תמיד פותחים דלת אפילו כשעייפים או יש תכנונים משל עצמך.
די, למה את עושה חשבון על כל עוגיה? מלמל, והזיז את הכוס. זו אחותי הדם שלי. עכשיו קצת קשה להם, חתכו לאיתמר את הבונוס בעבודה, נעמה אמרה. שיבואו, נשב יחד, אני אקפוץ למכולת, אקנה הכל, אשטוף גם כלים, נשבע.
תמר חייכה במרירות. את ההבטחות האלו הכירה כבר בעל פה. אורי באמת היה קופץ למכולת, קונה לחם, מים מינרליים ואיזו פסטרמה זולה, חשב שזה מספיק. כל שאר העלויות והמטבח הארוך היו עליה. הכלים? אחר הצהריים, אורי ישן על הספה עם בטן מלאה, היא נשארה לבד עם כל הטיגונים והסירים.
הם כבר שש שנים נשואים ודירתם בתל אביב, עברה לתמר מסבתא עוד לפני הנישואין. אורי עבד טוב, אבל רוב המשכורת שלו נגמרה בתשלומי הלוואה לאוטו ועזרה כלכלית להוריו, הגרים בחולון. תמר עבדה כרוקחת ראשית ברשת פארם מוכרת, ומרבית התקציב הביתי יצא בכלל ממשכורתה: קניות, חשבונות, מכשירי חשמל, חופשות.
תמר לא הייתה קמצנית. בהתחלה, שמחה לארח את משפחתו אפתה חלות, בישלה ממולאים, עשתה חצילים כמו שאמא שלו אהבה. אבל לאט ראתה שהביקורים של נעמה כבר לא מפגש משפחתי אלא ניצול חסר בושה. נעמה, קולנית ובטוחה בעצמה, קיבלה את הבית של אחיה כמלון חינם.
ערב שישי התחיל אצלה, כמו תמיד, במרוץ לקניות. עגלה מלאה כל טוב: בשר טוב לשניצלים נעמה “לא נוגעת בעוף, זה לעניים” דג סלמון לממרחים, גבינות טובות, ירקות טריים ויקרי ערך, והעוגה שדווקא יונתן אוהב.
בקופה, שומעת את סכום החשבון כמעט אלפיים ש”ח. את הכסף הזה רצתה לשים בצד לנעליים לחורף, כי הישנות כבר קרועות. אבל נו, עוד משכורת.
ובסחיבת הקניות, לבד עד קומה שלוש בלי מעלית, כמעט התעלפה. אורי איחר כי היה במוסך, היא גררה הכל על הגב.
בכניסה לדירה סוף סוף הניחה את הסלים. שמעה את אורי, כנראה כבר חזר, מדבר מהחדר הפעם בטלפון עם דו-שמע. היא עברה ליד דלתו, עצרה לשנייה.
מהטלפון בקע קולה של נעמה, מדברת בלהט:
אורי, תקנה עכשיו כרטיסים ליוון, יש דילים! אנחנו לוקחים הכל כלול! אתמול איתמר קיבל מקדמה, ישר סגרנו. זה עלה ים כסף, איזה שמונים אלף שקל אבל חיים רק פעם אחת!
וואו, כל הכבוד, אורי נשמע מתפעל. חשבתי שאיתמר חטף קיצוץ במשכורת, אתם חוסכים?
נעמה פרצה בצחוק שבע: אוי, אורי, ברור שחוסכים! קונים מינימום בסופר, אין מסעדות, אין פינוקים. איתמר מקבל פסטה עם נקניקיות בבית. אבל בשבתות אתכם! תמר שלך תמיד שמה מלא אוכל, קבוע יש דגים, בשרים, סלטים שלא נגמרים. אצלכם אני אוכלת עד רביעי! משתלם בטירוף. תגיד לה שתביא סלמון, יונתן עף עליו. טוב, מחר באים, תהיו מוכנים בצהריים, אנחנו רעבים!
שמעו ניתוק. אורי גיחך, זרק את הטלפון על המיטה. תמר הרגישה איך הקור אוחז בה. שמונה חודשים היא בשקט מחפשת כיצד להסתדר, חוסכת על עצמה בשביל לפנק אותם והם צוחקים לה בפנים. שישים, שמונים אלף שקל חופשה, ועליה חוסכים.
בשקט חזרה למטבח. הניחה את השקיות, הדליקה את האור, הביטה בבית שאהבה, על הדברים שרק קנתה, והרגישה, כאילו משהו בתוכה נקרע.
הפעם החליטה מספיק. בלי צעקות, בלי מופעי בכי.
הכניסה את הבשר למגירה התחתונה במקפיא, את הדגים, הגבינות, כל הפינוקים בקופסה אטומה במדף התחתון, סגרה בקופסא גם חצי מהעוגה. על השולחן לא נשאר כלום. קו ריק.
בערב הכינה לעצמה ולאורי ארוחה פשוטה דייסת קוסקוס עם קציצות מאתמול. אורי, ששב מהחדר, אכל כרגיל, לא קלט מה חסר, וצפה בטלוויזיה. על האורחים לא דיבר, כי בלי מילים ברורה לו תמר כבר סידרה הכל.
בבוקר שבת, תמר קמה מאוחר, נכנסה להתקלח ברוגע. אורי ישן. לרוב כבר הייתה קצרת נשימה מטוגנת, מעיפה סלט, בודקת עוגות ועוד, היום שתתה לה קפה חזק, טעימה מהגבינה החדשה, ישבה עם ספר לידה לחלון.
רק בצהריים התעורר אורי, חיפש ריחות מטבח, גירד בראש הבית:
תמי, למה את לא מבשלת? נעמה אמרה שמגיעים עוד שעה. מה עם התנור?
לא צריך, אורי. היום אני נחה. זו שבת מנוחה, אמרה מהספר מבלי להרים מבט.
אורי התבלבל, נעמד במטבח. איך נגיש לאורחים?
תגיש קוסקוס. יש עוד קציצות. אם לא תספיקו תביא מהסופר, הארנק שלך בכניסה.
אורי צחק, חושב שהיא מתבדחת. איפה החבילה שגררת אתמול?
קניות לכל השבוע. הן לא מיועדות למי שחוסך דרכי בשביל נופש ביוון, אמרה, סופסוף מביטה לו בעיניים, בקור. אתמול שמעתי הכל בשיחה שלך עם נעמה, כל מילה. אז דע מסעדה חינם בבית הזה סגורה לצמיתות.
פניו התנערו באדום. בשנייה ההיא דפיקה רמה בדלת. בדיוק בצהריים. הגיעה החבורה.
נעמה בראש, נכנסת בספורט-דש מרושל, אחריה איתמר הענק, יונתן דבוק לנייד.
נעמה שמה ידיים על השולחן, מרחרחת. תמי, מה פה לא מריח? מה, עוד לא ישבתם? הגענו רעבים! שמרנו מקום לשניצלים שלך!
תמר הניחה ספרה, סגרה בנחת:
לא, לא אכלנו. ובכלל, אין היום ארוחה משותפת.
נעמה מצמצה, הביטה באורי שעמד נבוך.
מה זאת אומרת? אורי אמר שמחכים לנו! יונתן חייב אוכל, אסור שיפספס!
אז הייתם צריכים להכין לו משהו או לקפוץ בדרך לבית קפה.
איתמר התיישב נאנח. מה קורה פה, מתיחה? באנו עד תל אביב בשביל להסתכל על שולחן ריק? די תמר, תביאי את הסלטים, אנחנו רעבים רצח.
המילה “רעבים רצח” שרטה באוויר. תמר הביטה ישירות לנעמה:
אין סלטים, אין שניצלים, אין סלמון. אתמול שמעתי את כל התכנון שלכם לחופשת יוון, את איך שמצאתם פתרון לחסוך עלינו. הבית שלי לא מטבח של שבתות חינם.
נעמה התבלבלה, פנתה בזעם לאורי:
אורי! היית על רמקול? איתה?!
אורי גמגם, לא ידעתי שתהיה שם
אז מה? תקפה נעמה את תמר, ו? כן, אנחנו טסים ליוון! ואתם, בלי ילדים, כסף פנוי, ומה יש? דם שלי תעזור לי! איזה אכזרית את!
תמר זקפה קומה: אצלי, אף אחד לא חייב כלום. הדירה הזו שלי. הכסף שלי מעבודה קשה. שלושה חודשים, הוצאות רק עליכם. מספיק, מעכשיו אני משקיעה בעצמי, לא בחופשה הזויה שלכם.
את סופרת לנו כל מה שיונתן אוכל?! נעמה ניסתה דמעות. איתמר, שמע מה היא עושה לנו!
איתמר קם בעצבנות, שמעתי, מספיק.
פתאום, קולו של אורי היה שונה מכל מה שהכירה תמר: אשתי לא חייבת לכם כלום, נעמה. היא צודקת. אתם באים רק לאכול, אף פעם לא שואלים מה שלומנו, לא עוזרים. אפילו עוגה לא הבאתם!
הנה, עכשיו אתה נגד המשפחה שלך, נעמה התפוצצה. אין מצב שאחזור לכאן! אמא תשמע ממני מה קורה פה!
תספרי למי שתרצי, ענתה תמר בשקט. הדלת שם. תאכלו נקניקיות בבית, תחסכו.
נעמה חטפה את יונתן, איתמר אחרי, בלי לסדר אחריהם. הדלת נטרקה. שקט כבד.
תמר נשמה ארוך, הרגישה איך כל הלחץ מתפוגג. פתאום הבית חזר להיות ביתה.
אורי התקרב, משתופף, הניח יד על כתפה: תמי תסלחי לי. לא הבנתי כמה זה פוגע. חשבתי שהם רק רוצים להיות ביחד, לא קל שהם ניצלו אותנו. אותך.
היא הביטה בו, ראית בעיניו צער אמיתי. העיקר שהבנת, אורי. לא נגד משפחה אני. בעד כבוד וסדר. מי שרוצה לבוא, בכיף עם עוגה, מצב רוח והתנצלות. בינתיים זהו.
זהו, אמר, חייך, והציע אולי נזמין פיצה? מה שתרצי, הפעם אני משלם. בלי כלים.
תמר צחקה. פיצה! ותביא גם את הסרט שחיכינו לראות.
בעוד אורי מזמין, היא פתחה את המקרר, חילצה מהקופסה את החצי הנותר של העוגה, חתכה לעצמה חתיכה עבה, מזגה קפה טרי, התיישבה אל השולחן הנקי.
סוף סוף, שבת שקטה באמת, רק שניהם כמו שחלמה מזמן.
