אני לא אסיים את הלימודים באוניברסיטת תלאביב אחרי שלושים שנה, אחרי זה תבוא לי דיכאון. תנו למי שהולך כל שנה, הם לא מרגישים איך השתנו קראה בטלפון לחברת הלילה היחידה, נחמה.
איך את נראת עכשיו? למה שאת פוחדת? היא התאכזבה מדנה. אנחנו כמו לפני חמש שנים, נראית רגילה, מה קרה? נחתכת יותר?
לא, זה פשוט לא רוצה, אל תגיבי, ריטה!
נחמה רצתה לסיים את השיחה, מקווה שריטה תבין ותמשיך להתקשר לאנשים ברשימה. אבל הפעם ריטה תפסה אותה בחוזק של ברזל:
נחמה, כבר הפחתנו את השורות.
מה, מישהו ויתר על נשמתו? נחמה נבהלה, למרות שהיא מרגישה שהיא כבר לא צעירה, אך לא כל כך כדי שחבריה בגיל זה יתחילו לחקור עולמות חדשים.
לא, זה רק מישהו מהארץ שכח את הפול. ובכל זאת, אנדריי קוש, שנפטר לפני עשרים וחמש שנה, היה עדיין צעיר מאוד, אני כבר סיפרתי לך.
אז אל תתלבשי, כל הזרם שלנו מתמקד בארבע קבוצות, ובפועל יש רק שלושים אנשים. כבר נישאת לבן שלך? אפשר גם להתפשט קצת.
דנה ממשיכה לדבר, ונחמה שוב נזכרת באנדריי קוש. לעולם היה עיגול כהה תחת העיניים ומבט כבד, והחבר’ה בקבוצה חשבו שהוא חולש.
מתברר שלאנדריי היה לב רך. הוא למד טוב, חלם לבנות גשר תעופה יפה בעיירה שלו, אך לא הצליח לסיים שום דבר. ומה הסיימה את היא, נחמה?
התאהבה ביוגב, קבלן בנייה, אליה הצטרפה אחרי התואר. הוא שמר על המשמרת בעיר, ואז נסע לביתו.
הם נפגשו הרבה, ויוגב אפילו קרא לנחמה «אשתו» לפני כולם. הוא אמר שנישואים אזרחיים הם מדד לאהבה אמיתית. אנשים חיים לא בגלל תעודות נישואין, אלא פשוט ממאהבה
כאשר נחמה הבינה שהיא מחכה לתינוק, יוגב לא הגיע למשמרת. התברר שיש לו שלושה ילדים, והאישה חולה. יוגב פוטר מסיבות אישיות, ולא הודיע לנחמה.
נחמה הבינה שלא יכולה לדרוש משהו מאדם עם שלושה ילדים ואישה חולה. היא גם עזבה את הבנייה, לפני שמישהו הבין מה קרה. אחד מהאחים צחק ברגע האחרון:
אז תעודת הנישואין חזקה יותר מהתמכרות?
אבל כבר לא הייתה מעוניינת, היא עברה לעבוד בחנות מכולת ליד בתיה, שהציגה אותה אליה שכנה מהבניין. הן הסכימו שנחמה, גם כאשר תהפוך לאמא, תעבוד שני ימים בשבוע.
אמה הסכימה לשבת עם דימא, כי בתה הייתה חסרת מזל ואיבדה עבודה יפה!
את גידלת אותי כך! צעקה נחמה אל אמה.
כן, חשבתי שתהיי צייתנית, הלימודים שלך היו קשים, ואת, נחמה, לא מרוהטת! חזרה האמא בקול רעם.
איזה שורש, כך גם הזרע, מה רצית? השיבה נחמה, והידיעה תחרטה על האם ברגע.
הם חיבקו ובכו יחד, אך לשום מקום לא נודעו.
לכן, כשחמש שנים אחרי סיום הלימודים ריטה קראה ונזמנה למפגש, נחמה לא הלכה.
היו שם שיחות על משפחה, על עבודה, החליפו תמונות, ונחמה ניקה רצפה בשלושה מקומות: במדרגות הבניין, בבית ספר וגן ילדים. על מה היא תדבר איתם?
או יותר נכון, על מה הם ידברו איתה
בזכות דימא היא הייתה מוכנה לכל, הוא היה האחד שמרגיע אותה.
בזמן שדימא הלך לגן, אמה החליטה שהיא סיימה את חובתה ונסעה לבקר את אחותה בכפר, בטענה שהיא מרגישה לא טוב בעיר וצריכה אוויר צח.
באושר פתאומי, אחרי כמה שנים, קיבלה נחמה עבודה חלקית במקצוע שלה. דימא הלך לבית ספר, והיא הצליחה לנהל הכל לבד, אפילו לקחת את הבן מיד אחרי הצהריים, וכולם קנאיים בבהירותה.
אחד מהקולגות ניסה לחטוף אותה, אך היא הפנתה מיד. לה בן, ולא זקוק לדודה זרה בבית. אבא לא יחליף, רק בעיות לא תימנע.
במקום העבודה נחמה הפתיעה והצליחה, וכשבן גדל היא התחילה להרוויח היטב, עלתה למשרה מלאה כמהנדסת.
אבל תמיד הרגישה חוסר שלמות, חוסר חום פנימי. לבשה בביטחון, שיערה לא צבעה, ובגיל ארבעים כבר מצא גריז.
הרגישה שאין לה זכות לשמוח, כי היא גרה עם בן נישואי ולפני שלושה ילדים כמעט לקחה את אביה.
לא ניתן להיות בוהק, לצבוע ולבלוט, אחרת מישהו יפנה אליה.
והיא כבר לא מאמינה בתוצאה שמחה של יחסים. סביב סובלים מנישואים, והיא לא יותר טובה אולי גרועה יותר
דימא, שהפך לבן מבוגר, מודה על האהבה של אמא, שלא פגמה בו. הוא ביקר בקיץ בכפר של סבתא אירה ובתי אחותה, ועזר בכל.
חקור מטעים, שתל תפוחי אדמה, סלק וגזר עם שתי הסבאות, השקה, בחורף חפר והכניס ריבות וקימצים.
מראש נולד חזק, כרס על האש, קטע עצים בקפיצות, והאמא כיום אומרת שזה אושר גדול שבן כזה נולד, ועם אחותה הליז נכד אהוב
ואז הגיע היום של הקפה והמפגש עם חברי הלימודים בתום שלושים שנה באוניברסיטה…
כל המחשבות הרגילות עברו במוחה של נחמה ברגעים קצרים.
והיא שמעה את דנה שואלת בהתלהבות:
זוכרת? בית הקפה מול המעונות, ביום שישי הבא, שלוש אחרי הצהריים. בואי, אני צריכה מישהו לשוחח איתו, אחרת אני לבד, תבואי?
קול ריטה דרדפה פתאום, ונחמה, ללא סיבה, הסכימה:
כן, אלך
היא הניחה את הטלפון על השולחן, מצטערת על ההבטחה. נבהלה, בביטחון עצמי, היא ניגשה למראה, לקחה שוב את הטלפון והחליטה להתקשר לריטה ולהסביר שמקרית.
אך קו המנהלת תמיד היה תפוס, ונחמה הרגישה מבוכה
בערב מאוחר היא פתחה את הארון והוציאה שמלה כחולה, שקנה לה בן ליום נישואיו.
דימא ונטשה משכנעו אותה בקושי, חזרו במשלחת קניות למרכז וקיבלו אותה במנסי הלבשה.
בסופו של דבר השמלה הכחולה חיברה לכולם, אפילו לנחמה. הם בחרו לה נעליים, ונטשה לקחה אותה למכון שבו צבעו לה את השיער ועשו תסרוקת.
זה היה לפני שנה, דימא ונטשה גרו בנפרד, והם שמחים.
והשיער הלבן חזר לצמוח, אין מי שיעצור את ההסתכלות על עצמה.
נחמה סידרה את שערה, לבשה את השמלה הכחולה שתלויה בארון, מריחה מעט צבע על השפתיים, ואז ניגפה במגבת יותר מדי נועז.
בקפה היה רעש וקהל, כשהגיעה בזמן. ריטה שמעה אותה מיד וקפצה אליה: נחמה, את יפהפייה, כמה שמחה לראות אותך!
דנה חיבשה קלות, אבל זה לא פגע בה, אפילו חיזק אותה והפך אותה לצעירה יותר.
הם ישבו, שוחחו, ואז ריטה הוטתה למשהו, ונחמה שתתה מיץ, הסתכלה מסביב ושמעה מוזיקה.
קול מהקהל קרא: אפשר להזמין אותך לריקוד? היא הרימה את ראשה והכירה קולו.
זה היה לושו סירוב מקבוצה מקבילה, שלישי בקורס נישא, ונחמה לחצה על הלב שלו.
נחמה, כמה יפה את! הראשונה במפגש בוגרי הקולג’, לא מכירה אף אחד, והכירה אותך מיד!
לושו שלף ידו, ונחמה לא סירבה, קמה ורקדה איתו, ראתה את ריטה מקפיצה חזרה לשולחן.
הם רקדו כמה ריקודים ברציפות בדממה. פתאום לושו שאל:
נחמה, אפשר שאסיע אותך? אגיד לך אני גרוש כבר, ואם יש לך בעל בבית, רק אסיע, כי כבר מאוחר…
לושו חזר עם נחמה הביתה, והיום הבא הם נפגשו שוב ולא נפרדו יותר.
היא קיבלה עזרה מהאישה נטע לבחור שמלת נישואין ונעליים היא כבר קצת עגולה, ובקרוב תהפוך לסבתא. היא הרגישה מבוכה שהייתה כלה.
נעה אפשרה לעצמה להיות שמחה, ונטע לחשה לה:
נעה שריג’יב, את כל כך יפה! אנחנו שמחות על דימא, ושמחה אפשרית בכל גיל, זה לא אסור!
באמת כשישבה על שולחן החופה, היא הביטה באור בעיניים אל בעלה אלכס, עכשיו גם לי, כנראה, מותר.
נעה סוף סוף סלחו לעצמה, והייתה חופשייה להיות שמחה
כתבו בתגובות מה חשבתם! אם אתם רוצים עוד סיפורים, השאירו תגובה ואל תשכחו ללחוץ על לייק. זה נותן לנו כוח להמשיך לכתוב!
