לאן היא כבר תלך? תקשיב, דניאל, אישה זה כמו רכב שכור כל עוד אתה מתדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואת שלי, מיכל, קניתי עם כל החבילה לפני שתיים-עשרה שנה. אני משלם, אני בוחר את המוזיקה. הכי נוח, מבין? אין לה דעה משלה, אין כאב ראש. בבית שלי היא כמו משי.
עמוס דיבר בקול, מנופף במזלג השיפודים בעוד השומן טפטף באיטיות על הפחמים הלוהטים של המנגל. הביטחון העצמי שלו היה מוצק כמו הידיעה ששבת תיכף נגמרת ומחר יום ראשון. דניאל, חברו מהאוניברסיטה, רק חייך בזווית הפה. מיכל עמדה ליד חלון המטבח, חותכת עגבניות לסלט. המיץ נזל לתוך הקערה, וכל הזמן הדהדה לה בראש ההשוואה: “אני משלם, אני בוחר את המוזיקה”.
שתיים-עשרה שנה. במשך שתיים-עשרה שנה לא היתה רק אשתו היא היתה הצל, הטיוטה, כרית האוויר של עמוס. הוא התגאה בעצמו כעורך דין מבריק, ככוכב המשרד ברמת גן. הוא היה חוזר הביתה עם מעטפות עבות של שטרות שקליים וזורק אותן על שידת הכניסה בגאווה של מנצח.
כשעמוס היה נרדם מותש, מיכל היתה מוציאה בשקט את התיקים מהמזוודה שלו ועוברת עליהם. מתקנת טעויות מביכות, מסדרת משפטים מסורבלים, מחפשת חוקים עדכניים שהוא החמיץ בביטחון היתר שלו. בבוקר, בפשטות, שאלה בקור רוח:
עמוס, אולי עדיף להפנות לחוק המקרקעין שם? שמתי סימניה.
עמוס היה גוער בה:
כל פעם את עם ההערות הנשיות שלך. טוב, אבדוק.
בערב היה חוזר הביתה, גיבור היום מעולם, אבל מעולם, לא אמר: “תודה, מיכלי, בלעדייך לא הייתי מצליח”. הוא האמין בכל לב שזה בזכותו, לא בזכותה. ומיכל הרי רק בבית כל היום, מבשלת קוסקוס לילדים.
באותו מוצאי שבת, בדירה בקריית אונו, לא פתחה בריב. רק המשיכה לחתוך את הסלט, תיבלה אותו ביוגורט, והניחה לשולחן. “אתה בוחר את המוזיקה, הא?” חשבה כשהיא רואה אותו אוכל בלי תיאבון. “אז נשמע שקט”.
למחרת בבוקר, עמוס התרוצץ בבית בחיפוש אחרי העניבה הכחולה שהוא קרא לה “הבר-מזל”.
מיכל, איפה הכחולה שלי? יש לי פגישה עם יזם בבורסה.
בארון, מדף שני, ענתה רגועה מהאמבטיה.
כשנסגרה אחריו הדלת, מיכל לא המשיכה בשידור הבוקר ולא שתתה קפה. היא שלפה מחברת ישנה, חיפשה את המספר של מתי בן-דוד, הבוס שלהם מהעבר, אותו מספר שהיה לה כבר עשרים שנה.
שלום, מתי? זו מיכל שפירא, אשת עמוס. לא, הוא לא יודע. יש לי שאלה עדיין צריך אנשים למחלקת הארכיונים? או מישהי שטובה בלהסדיר בלאגן?
מתי שתק. הוא זכר אותה היטב את העבודות הלוהטות, היכולת לחפור לעומק ולמצוא את הפשטות בין ההסחות. הוא היחיד שאמר לה לפני שתיים-עשרה שנה: “מיכל, זה בזבוז שתהיי בבית”.
תבואי, אמר בסוף. יש לי משהו שאף אחד לא רוצה לגעת בו. אם תצליחי את נכנסת.
בערב, עמוס חזר עצבני מהפגישה. היזם קשוח. שום כלום לא מתקדם. זרק את הז’קט כהרגלו:
מיכל, יש משהו לאכול? גוועתי מרעב. ותגהצי לי את החולצה הלבנה למחר.
שקט. המטבח ריק, הכיריים נקיות. על השולחן רק פתק: “האוכל במקרר. כיסונים בהקפאה. אני עייפה.”
מה? בהה בפתק כאילו כתוב בסינית.
בדיוק אז נפתחה הדלת. מיכל נכנסה, קלסר מסודר בידה, לבושה בחליפה שנשארה מאז הבן סיים כיתה ו. נעלי עקב.
איפה היית? ומה זה התחפושת הזו?
בעבודה, עמוס. ענתה כשפשטה את הנעליים. אצל מתי בן-דוד, בארכיון של המשרד שלכם. הוא קיבל אותי כעוזרת.
עמוס פרץ בצחוק רועש.
מיכל, את לעבוד? אחרי שתיים-עשרה שנה בבית? מי יעבוד איתך שם, תטבעי באבק. שבוע וזה עובר לך.
נראה.
מילאה לה כוס מים.
אז מה, עכשיו אני אמור להסתפק בכיסונים? אני, זה שמפרנס?
עכשיו גם אני עובדת. אולי לא הרבה, אבל מספיק לכיסונים. תגהץ לבד את החולצה מגהץ איפה שתמיד.
זו היתה נורת האזהרה הראשונה. עמוס חשב שיש למיכל משבר גיל קצת תשנה אווירה, תחזור לעצמה. “תחווה שבוע, תחזור להיות שלי”. התענג על הכיסונים, מנסה להרגיע את עצמו.
אבל השבוע עבר, ואחריו עוד אחד. הבית השתנה. גרביים חדלו להתייצב במגירה התאספו בכביסה. אבק הצטבר כמו קוצים בשדה. חולצות צריך היה לגהץ בעצמו, וזה לא יצא לו. קפל פה, שרוול שם.
אבל הכי קשה מיכל הפסיקה להיות כרית התלונות שלו. פעם היה שופך את כל הצרות מהיום, והיא היתה מקשיבה, מהנהנת, מביאה תה עם נענע וזורקת בדיוק את העצה הנכונה. עכשיו כל מה שניסה לספר, הייתה עונה:
עמוס, בבקשה, תעשה שקט. מחר יש לי בדיקה בתיק פשיטת רגל ישן, יש שם כל כך הרבה בלאגן.
ולמי בכלל איכפת מהפשיטות הרגל שלך? התפרץ. אני עם עסקה דחופה!
העבודה שלי בשביל כבוד עצמי.
הוא כעס. הרגיש שהקרקע נשמטת. בערבים התחיל לפספס תאריכים, רשם בטעות שמות לא נכונים, ומתי בן-דוד במשרד הביט עליו ואז על מיכל, מהנהן בסיפוק.
מיכל סידרה את הארכיון בשלושה ימים. מצאה מסמכים שכבר חשבו שאבדו. העבירו אותה לאולם המרכזי, ישבה ליד שולחן משותף. עמוס ראה אותה כל יום זקופה, בטוחה. הליכה שונה, מתקדמת, לא של עקרת בית עייפה.
הסערה הגיעה אחרי חודש. הגיע למשרד לקוחה מוזהבת דנה וינר, בעלת רשת מרפאות פרטיות. קשוחה, לא סובלת חרטות. תבעה את השותף לשעבר טענה לזיוף מסמכים על חצי מהעסק. התיק הוטל לעמוס ההזדמנות שלו לתקן תדמית.
אני מוחץ אותה, התרברב בבית, פורס פסטרמה ישירות על השיש. קרש לא מצא. נביא מומחים, עדים, הכל פיקס.
מיכל קראה ספר. לא הגיבה.
את שומעת? זה תיק בטוח! תהיה בונוס, אקנה לך מעיל פרווה. אולי תחזרי לשגרה?
הניחה את הספר במתינות, הביטה בו ממושכות.
אני לא רוצה פרווה, עמוס. אני כן רוצה שתפסיק להתנהג כמו בוס. וינר שונאת איום. היא מהדור הישן. צריך לדבר איתה, לא לאיים.
יופי, פסיכולוגית נהיית. נפנף בידו.
ביום המכריע היה מתח באוויר. דנה ישבה בראש השולחן, מבט חודר. עמוס דילג מול כולם, מדבר משפטית, מראה גרפים.
נחסום להם את החשבון, נכביד עליהם.
אתה לא שומע. אני לא רוצה להרוס. הוא בן משפחה. עשה שטויות, אבל אני מבקשת שקט בלי לכלוך בעיתון. מה אתה מציע?
עמוס נבלע בדבריו.
גברת וינר, אין ברירה ככה זה בית משפט. רפיון נתרסק.
אתה לא ממשיך עם התיק הזה, אמרה בשקט. קמה ואספה תיק. מתי, אני מאוכזבת. חשבתי שיש פה אנשי מקצוע ולא דחפורים.
מתי חיווה חיוור. הפסד לקוחה כזו נזק של מאות אלפי שקלים. עמוס עמד מגומגם. לא ידע איך להוציא את עצמו. באותו רגע, מיכל נכנסה עם מגש תה. המזכירה חולה, והצעירים נקראו לעזור. ראתה את וינר בדרך החוצה, את מבטו המתחנן של עמוס. מישהי אחרת היתה מתענגת “רצית מוזיקה? קיבלת”. אבל מיכל היתה מקצוענית.
גברת וינר.
הקול של מיכל היה שקט, סמכותי. וינר עצרה, לא הסתובבה.
הבאתי לך תה עם זעתר, כמו שאהבת בפעם שעברה. לגבי המקרה בשנות ה-90 היה תיק דומה. אז עשו הסדר, התחייבות לאי פרסום והסכמה על העברת אחוזים. שימרו את המעמד של שני הצדדים.
וינר הסתובבה, בוחנת אותה.
מאיפה שמעת על זה? זה תיק סגור.
חיפשתי בארכיון.
מיכל הניחה את המגש, בלי רעד בידיים.
ואם מותר בנקודה המשפטית, אפשר לפסול את השטר על פגם טכני, בלי פלילים. חסר רכיב בחותמת. זה פשוט, בלי האשמות.
השקט ברחבי החדר היה מוחלט. עמוס הביט בה נפעם הוא אפילו לא בדק את המסמכים. רק תקף.
וינר חזרה לשולחן.
תה עם זעתר, הא? חייכה לראשונה, פניה התרככו כמו תפוח אפוי. תמזגי, יקרה, וספרי לי עוד. ואתה, החוותה לעמוס, תשב ותלמד.
שעתיים של הסברים פשוטים ונעימים, ומיכל במרכז. עמוס שתק, מהופנט, רואה את אשתו מדברת כמו מומחית אמיתית. בסוף ישבה וינר, חתמה. מתי לחץ למיכל את היד.
גברת שפירא, רשמי מחר אל תבואי לארכיון. תבואי למשרד שלי. יש לי הצעה להרמת תפקיד. הספיק לך האבק.
הנסיעה הביתה עברה בדממה. עמוס פחד אפילו להחליף תחנה ברדיו. העולם הנוח שלו, שבו היה המלך ומיכל רק העוזרת, קרס. על חורבותיו עמדה אישה אחרת חזקה, חכמה, יפה. והכי מפחיד תמיד היתה כזו. הוא פשוט לא ראה.
נכנסו לבית. דממה. הבן עוד לא חזר מהתיכון. עמוס חלץ נעליים, התיישב מיואש במטבח. מיכל הלכה לחדר, הורידה איפור, יצאה לפגוש אותו עייפה אבל חיונית, לא כבויה.
פתחה את המקרר, הוציאה ביצים, הדליקה את הגז.
מיכל…
קולו רעד. היא לא הסתובבה, שברה ביצה למחבת.
אני אעשה.
קם, התקרב אליה, גמלוני, ניסה לקחת את התרווד.
תשבי, את עייפה.
מיכל השאירה אותו, ישבה. הסתכלה בו נבוך, כשהתהפך החביתה שורפת, טורחת. בסוף הניח לפניה צלחת עקומה, שחומה מדי, ביצה מטוגנת בקושי.
סליחה, מלמל.
מיכל חייכה.
נראית אכילה.
היום הבנתי… התקשה למצוא מילים. את הצלת אותי. לא רק היום. תמיד. ואני… התרגלתי. נהייתי שחצן.
הביט בה בעיניים מלאות חשש האם תלך? יש לה עבודה, כבוד, משכורת היא כבר לא תלויה בו.
אני לא הולכת, עמוס, ענתה ללא צורך בהסבר. לפחות לא עכשיו. יש לנו הרבה במשותף מעבר לחפצים. אבל הכללים השתנו.
איך? שאל. מה צריך?
כבוד, ענתה בעוצמה שקטה. פשוט כבוד. אני לא משי, אני אדם. ואני שותפה. בבית ובעבודה. תחלק איתי את הבית, לא “עזרת לאישה”, אלא עשית שלך. ברור?
ברור, הנהן.
והפעם, הפנים שיקפו אמת פשוטה.
אפשר לאכול? חייך, הרים מזלג.
החביתה היתה חרוכה, לא מלוחה. אבל מזמן לא אכל כל כך טעים כי זה לא היה שירות, אלא סעודה של שווים.
לפעמים, רק כשאנחנו באמת רואים את הקרובים אלינו, אנחנו מתחילים להבין מהי אהבה, וכמה רחוק הגאווה שלנו עלולה לעוור אותנו. רק כבוד, הכרה הדדית ושותפות אמיתית הופכים בית לבית.
