למה אתה חושב שיש לך זכות להחליט מה קורה עם הרכוש שלנו ולהכניס אותי למצב ללא כל דיון? אני שואלת! קולה של אורית רעד מתוך זעם.
מיכאל הביט באשמה באשתו. זה הרגע שבו סיים לשוחח עם אמו, ועכשיו אורית עמדה במעקה הדלת במבט שנראה כאילו הייתה מוכנה לקרב.
מיכאל הרים ידיים באמפתיה וניסה להרגיע:
אורית, תיראי אמא רק עוברת בעיר בשביל עניינים. היא לא רוצה לשהות במלון, את מבינה? זה נוח יותר להישאר אצלנו כמה ימים, לכל היותר שבוע. אז
אורית נשענה על המסגרת, קרסה ידיים, ועיניה הכהות נצצו בתסכול.
אפשר היה להודיע לי מראש. אפשר היה לשאול אותי, במקום להודיע לי כשעה לפני שהאמא מגיעה. זה לא נכון, תביני.
מיכאל השפשף מצחו. המטבח הרגיש צמוד מדי לשיחה. האוויר הלך והסתעף במתח.
אני יודע שזה לא ראוי. אני יודע שזה מציק לך, אבל כבר הבטחתי לאמא. לא אוכל להשאיר אותה בחוץ. תנסי להבין
מיכאל נשפה אורית, משכה את מצחה את יודעת כמה אני מתחרטת על אורחים לא מתוכננים. אני לא אוהבת כשאנשים זרים נכנסים לדירה שלי! אמרתי זאת כבר פעמים, אבל נראה שאתה מתעלם מהרגשות שלי.
מצטער, בבקשה קם מיכאל וניגש אליה. לא יקרה שוב, מבטיח. רק הפעם
אורית קיבלה מבטו המתפלל והבינה שאין לה ברירה. ההתחייבות ניתנה והאם כבר בדרך.
טוב, נעה ידיה. פעם אחת, והפעם האחרונה! האורחים צריכים לבוא לביקור, לא לשהות שבוע שלם! הבנת?
כשעתיים לאחר מכן נשמע צלצול בדלת. רחל, אימו של מיכאל, עמדה בפתח עם מזוודה קטנה ושקית נסיעה, קורנת משמחה. אורית נקטה קמט על פניה.
תודה, בתי היקרה שלפה רחל חיבוק. אני חייבת לעשות בדיקות במרפאה. הזקנה לא קלה, ואת יודעת, בכפר שלנו אין הרבה רפואה, אז הגעתי אליכם.
אורית חיבקה ברגש, אך ריח הבושם הזול ואבקת הקצף מילאו את האוויר.
תבואי, תנוחי קיבלה אותה, לקחה את המזוודה והובילה לחדר הפנוי. הנה חדרך, וארוחת ערב מוכנה בעוד חצי שעה.
בפגישה סביב השולחן רחל החלה לשתף:
החיים בכפר קשים, חביבתי. אין מרפאה, אין בית מרקחת, והאמבולנס מגיע אחרי שעה. הרופא אחד למכל, והוא לא תמיד מקצועי.
בטח, החיים בעיר נוחים יותר השיבה אורית, מסדרת פירה.
איפה ההורים שלך? שאלה רחל, מביטה באורית.
בדירה של שני חדרים.
למה את גרה לבד? עד נישואיך, אם אינני טועה, חיית כבר לבד.
אורית עצרה עם המזלג, הרגישה שהשיחה מתפתחת לכיוון קודר.
עזבתי את הבית בגיל תשע-עשרה כדי לעבוד ולהיות עצמאית. רציתי לחיות לבד, לא תלויה באף אחד. חיסכתי בשביל דירה משלי.
כל הכבוד! קראה רחל בהתלהבות מופרזת. את כל כך עצמאית, אחרת מהבנות שמנסות להיספג על בני זוגיהן.
קול רחל נושא רמזים מרומזים, והטון היה כאילו היא מרמזת. היא המשיכה, אך אורית החליטה לא לשים לב.
היום השביעי, אחרי שבוע של עזרה מתעתעת קירור הכלים, מזגי מזון במקרר, פתיחת חבילות, וניסיונות לכבס בגדים עדינים במים חמים רחל הכריזה על ארוחת בוקר:
רופאי הציע לי עוד שני בדיקות, אז אצטרך להישאר כמה שבועות נוספים, טיפול נוסף.
אורית כמעט נרדם על הקפה.
רחל, בואי נשכיר לך דירה. נתכסה, אין בעיה. ככה יהיה נוח לכולם.
פניה של רחל השתנתה באותו רגע.
למה? אני לא רוצה לחיות בנפרד. באתי לראות אותך ואת בנך, ולא לזרוק אותי!
אני לא מזרקת! את יכולה לבוא לביקור מתי שתרצי, אבל לא לחיות כאן נשמה אורית עמוקה. בקשת סליחה, זה קשה לי כשאחרים נכנסים לדירה שלי.
אני לא זרה! נזפה רחל. איך את יכולה לומר זאת?
מיכאל ניסה להתערב: אורית, תסבלי קצת? זאת אימי, אל תשכחי.
אורית נשארה שותקת, מביטה במיכאל, והמשיך:
זה אימי, אסור לנו להתנהג כך.
אורית קמה מהשולחן.
הדירה שלי. לא הסכמתי למגורים ממושכים של אמך. שבוע זה דבר, חודש זה משהו אחר.
את כל כך אנוכית! קראה רחל, מורתת ידיים. בן, אתה רואה באיזו אישה נישאת?
מיכאל הפנה פנים, מתלבט בין אשתי לאימו.
אורית, בבקשה
לא חתכה אורית. אין לי כוונה להמשיך לריב. אם אינך מרוצה, יש דרך יוצאת.
מיכאל ורחל הביטו זה בזה והתרחקו לחדרים בלי מילים.
הפיצוח הגדול הגיע למחרת, כאשר רחל, עם מבט מנצח, ניגשה אל אורית:
חשבת על ההתנהגות שלך? השתנתה?
אורית תלתה מעיל, נחשבה עד עשר.
אם הייתה נזירתה טובה, הייתה אומרת שהאמא שלי יכולה להישאר כמה שתרצה המשיכה רחל. חשבתי לעבור מהכפר, למכור את הבית ולגור איתכם. אולי לקנות דירה קרובה. בגילי זה קשה לחיות לבד.
אורית קפאה, החיבור נחשף: הבדיקות, העיכוב, כל המניפולציה הייתה ניסיון לבדוק את הגבולות.
ברור לחשה אורית. ברצונך לעבור איתנו לתמיד?
למה זה רע? השיבה רחל. המשפחה צריכה להיות יחד.
אז אסביר את העמדה שלי נישאה אורית. אני לא רוצה לשתף את חיי עם אף אחד חוץ מאמי. אם מיכאל לא מקבל זאת, הוא יכול לעזוב יחד איתך.
מה את אומרת? התבלבל מיכאל, פניםיו אדומות. זה אימי!
והדירה שלי, החיים שלי חתרה אורית. תבחר.
רחל תפסה את חזהה, מרעידה: מיכאל, היא רוצה לזרוק אותי לחוץ!
לא, הצעתי לשכור דירה. אבל כאן אף אחד לא ישאר קבוע חוץ מאיתנו ניסה רחל להצדיק עצמה.
מיכאל התמרמר, קולו מתפוצץ.
טוב, אם כך, נלך! אספו את החפצים, אמא.
הדירה התמלאה בתהומות. מיכאל ורחל אספו מזוודות במהירות, רחל המשיכה להאשים את אורית, אך אורית נשארה איתנה.
אני תגיש תביעה לגירושין! קרא מיכאל מהמאור.
אחכה השיבה אורית בנינוחות.
חודש מאוחר יותר נחתם גירושין. לא היה מה לחלק: דירתם הייתה משותפת לפני הנישואין, חסכונות מינימליים, ללא ילדים, ואין נכסים משותפים. חברים וחברות חיכו לה, חלקם מהמממים:
איך יכלה לעשות זאת? חייכו.
אך הקרובים ביותר, שהכירו אותה מאז הילדות, הבינו:
את חזקה, אורית. זה רק תחילת הדרך. טוב שלא נצמדת לשורשי של אחרים.
היא פתחה אפליקציית היכרויות, והבינה שעליה להסדיר מראש כל תנאי במערכת יחסים והעדיף אף לחתום על הסכם נישואין. כך היא למדה שגבולות ברורים ושמירה על המקום האישי הם המפתח לשלווה ולחיים מלאים. החיים ממשיכים, והידע הזה ילווה אותה לכל דבר.
