היי, ראיתן, הבחורות, האישה שבחדר שלנו? היא כבר בת משקפת אמרה אחת, קולה רועד כמו צליל פעמון ישן.
כן, שערה הפך לכסף. כנראה שיש לה נכדים, אבל היא כאן רק כי הילד הקטן ביקש, בעיניה של גיל זה
אמא שלי נראית צעירה ממנה. תוהים כמה הוא, בעלה?
היא שקטה, עצובה. אף אחד איתה לא מדבר.
זה נבוך, אולי ולכן היא בודדה. אנחנו קוראות לה בתור “ענת”. אולי טוב יותר להשתמש בשם מלא “ענת בןאביב”
במחלקת הלידה של בית החולים בתל־אביב, פתאום פרצה שיחה רועשת כאשר אחת מהאמהות העתידות יצאה לכמה רגעים.
גורלה של ענת היה קשה. כשהייתה בת ארבע, כל משפחתה חלתה בטיפוס. אמא, אבא, אח קטן ובעל הזקן לא שרדו. מאז גדלה על ידי סבתה מריה, אישה קשוחה ובעלת שליטה, שלא ידעה מהי אהבה.
בארבעים ואחד, ענת ויוסי חוגגו שלושעשרה. הם גרו בכפרים שונים, ואז עברו למרכז האזור לעבוד במפעל, שבו חוסר עובדים גרם למפעל לחפוף קורות חדשים.
באותו מקום, ליד המפעל, הם חיו, נפגשו, ועבדו ללא הפסקה, כמו המבוגרים סביבם.
בגיל חמשעשרה, יוסי נרצה לצאת לחזית. ענת, בחורה ערנית עם שיער חום־אש, רצתה להצטרף, אך לא קיבלו אותה. הם אמרו: “מאחורי הקו יש לך יותר תועלת, צריך עוד עובדים כאלה”.
בגיל שמונהעשרה, נרשמו לנישואין; אך החגיגות נדחו, הזמן שלאחר המלחמה היה קשה, ולא היה מקום לאירועים.
ענת, לרוע של סבתה מריה, עברה לגור עם בעלה. כפריהם הפרידו כשלושים קילומטרים.
לאחר שנה נולד להם בן, וקוראו דויד. ההורים הצעירים חיו באושר, והיוםיום היה מושלם, למרות כל הקשיים שכבר עברו.
אבל האושר לא נשאר ארוך.
בגיל שש, דויד גדל. ענת ובעלה, כמו תמיד, חיו יחד, וקול הרעש של הכפר נחשב להם. ויקטור, האף של המנגל, היה ידוע בטבעותיו לכל האזור.
הם שלחו את ויקטור לתקן תנור בכפר שמול האגם. הוא לקח איתו את דויד, בעוד ענת הייתה בעבודה. ביום קר, הקפיא השמש והם הלכו על נהר קפוא.
ויקטור נשא תיבה כבדה של כלי עבודה, כי הוא מעולם לא השתמש בכלים של אחרים. דויד שיחק בחופשיות ולחציו של אביו, שלא רצה לו להתרחק.
כאשר נשארו רק עשרים מטרים מהחוף, הילד התקלקל והחליק על קרח עם שלג. ויקטור קפץ להציל אותו, אך
באותו רגע, ענת הפכה אפורה, בגיל עשריםחמש, אחרי שאיבדה בעל ובנה. היא חזרה לכפר הולדתה, אל סבתה מריה.
ענת נסגרה בתוכה, החיים איבדו משמעות. היא לא חשבה אפילו על יצירת משפחה חדשה.
היום, לפני כמה ימים, ענת חגגה ארבעים ושלוש. בעודה בגיל זה, בלי בן, חשתה שחלום על ילד היה מציאות. היא ידעה היטב אילו קשיים יופיעו, אך הבדידות הפחידה אותה יותר מכל קושי אחר.
הכפר שבו חיה היה מרוחק, ולנסוע אליו היה קשה. בחורף קר, בעודה חוששת שהעזרה תתעכב, היא הגיעה לבית החולים מראש. בריאות הילד הייתה על דעתה, והגיל כבר היה גבוה.
מאז הבוקר, ענת הלכה בחלומותיה, חיוותה את מבני בית החולים כהצללים; לפני שמונהעשרה שנה איבדה את בעלה ואת בנה. הזמן לא מרפא, והכאב לא נחלף.
עכשיו, היא אם של בן בריא, וקראה לו דניאל. היא זכרה איך דויד חיפש אח.
קנו לי אח, ביקש הוא. אבא שלי בנה לי כל כך הרבה צעצועים! אשחק עם האח.
איך תקרא לו? שאל האב.
דניאל!
אז הוא יהיה דניאל! חייך ויקטור, מביט בעיניה של ענת.
ענת חוותה תקווה, ויקטור ידע זאת. הם החליטו לא לספר לדויד דבר עד זמן מאוחר יותר. כשהאב והבן נפגעו, איבדה ענת את הילד.
והנה, נולד דניאל, בדיוק כפי שחלם דויד.
סבתה מריה קיבלה בת ספק את הדמות החדשה מהחדר.
מה בכי שוב, מזל טוב שלי? אמרה ענת בעדינות, מנשקת את הקטנטן.
תפסיקי זה מביך, מזל טוב, חפרה מריה בקול רועד. כל הכפר מדבר על הבושה שלך.
אני לא מציגה אף פעם את אפי בפתחים. אם יתחילו לשאול, מה אומרת? שהסבתא שלי נעה ממקומה?
בכפר, השמועות לא הפסיקו. שום דבר לא מזיז את כפרי יותר מזו של ענת בת ארבעים ושלוש עם תינוק חדש.
הסבתא קילתה את ענת בחומרה, אך אחרי שנה, מריה חלה קשות ובסופו של דבר נעלמה.
ענת עצבה, למרות שהסבתא גידלה אותה.
דניאל גדל להיות יפיפה אמיתי, גבוה, כהה ועיניים חומות, שלא מזכיר את אמו, שאהבה אותו עד אין קץ.
בגיל שבעים, ענת הייתה כבר סבתא. דניאל, כששמע על הולדת בתו, הלך עם אמו לבית החולים. אשתו, רונית, שוכנת בקומה הראשונה.
רונית, רונית! קרא האב המאושר. תני לי לראות את הבת!
רונית ניגשה לחלון, מחזיקה את הילדה. ענת חייכה, מזלזלת את דמעותיה.
וואו! אמא, היא אדמת! תראי כמה היא דומה לך! חייך הבן. ענת שמחה לראות את נכדה מאושרת, ולמרות כל הקשיים, השמיים נראו פתוחים.
הצטרפו, השאירו תגובה, תמכו במחבר בלייק!
