או אמא, או אף אחד
נעה, כדאי שנקנה עוד כרטיס להצגה.
נעה הרימה עיניים מהצלחת. ארוחת הערב אפילו לא התקררה, ויותם כבר ישב עם הטלפון ביד, דוקר על המסך ברצינות כאילו מצביע באו”ם.
עוד כרטיס? יש אורח חדש?
יותם אפילו לא טרח להרים ראש.
אמא ממש רוצה. אתמול סיפרתי לה שאנחנו הולכים, והיא נדלקה על הרעיון.
נעה הניחה את המזלג לדופן הצלחת, קמה, והסתובבה למטבח, כאילו מחפשת כוס מים. הפרצוף שלה התקמט לבד, היא כבר לא טורחת להסתיר. רק שלא יותם יראה, כי להסביר מה בדיוק לא בסדר אין לה לא כוח ולא חשק.
נו, ברור. אמא רוצה. בטח שהיא רוצה. דליה תמיד רצתה.
נעה עמדה ליד הכיור, מזיגה מים לכוס באטיות, ולמול עיניה רצו כל תמונות החתונה. כל המאתיים ארבעים שצילם ההוא, ששמר להן על דיסק און קי עם סרט ורוד. נעה עברה עליהן שלושה ערבים, חיפשה אחת עם יותם לבד. רק הם־שניהם, בלי אורחים, בלי דודים, בלי נכון, לא נמצאה.
בכל תמונה: דליה. מתקנת ליותם את העניבה, מחבקת אותו, נדחפת בין החתן לכלה, מחייכת למצלמה, ממש כאילו זה החגיגה שלה. אז הוא עוד הבזיקה מחמלה, אולי צלם גרוע. היום? אין מקום לאשליות.
החמות שלה, דליה, התנהגה מהיום הראשון כאילו נעה היא דיירת-משנה זמנית. הדירה, אגב, של נעה. שלה. קנתה מכספה. אבל דליה נכנסת מתי שבא לה, בלי טלפון, עם דעה מגובשת על הכל. הווילונות לא מתאימים. הסיר על הפנים. הבשר מלוח מדי. יותם רזה. יותם חיוור. יותם לא אוכל מספיק.
נעה שתתה שלוק מים וחזרה להניח את הכוס.
כל יציאה רוטינה קבועה: קולנוע? שלושתנו. החלקה במרכז קאנטרי? שלושתנו. אפילו לבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף, שנעה רצתה רק־רק שניהם, יותם מצא לנכון לצרף את אמא. והיא? מתיישבת באמצע, מזמינה לימונדה ותוך ארבעים דקות מרצה על לחץ דם ועל השכנה ששוב הציפה לה את התקרה.
ההצגה הזאת הם בחרו אותה במיוחד. נעה חיכתה לה חודש וחצי, חיפשה כרטיסים לשורה שלישית בפרונט. זה היה אמור להיות הערב שלהם. רק שלהם.
נעה, את בשקט מה קרה?
יותם סוף־סוף מתרחק מהמסך ומסתכל.
תביני, אמא לבד, קשה לה הוא מוסיף במשפט שכבר נשחק מרוב שימוש. נעה רק תהתה אם הוא בכלל שם לב שהוא כל הזמן חוזר על זה.
היא הנהנה בקור רוח.
בסדר. תקנה.
מה כבר יש לה להגיד? ניסתה לדבר לא פעם ולא פעמיים. תמיד יצא אותו סיפור: יותם נעלב, נועל ת’עצמו בחדר, ובבוקר למחרת טלפון נוזף מדליה “הכל אצלכם בסדר, כן?” אותו מעגל סגור שנעה כבר מזמן נטשה כל ניסיון לפצח.
יותם מחייך, חוזר לטלפון…
…הכרטיסים באמת היו מעולים, נעה ידעה מה היא עושה. רואים את הבמה כל פינה של תפאורה, כל הבהוב על הפרצוף של השחקנים. רק שזו לא הייתה חוויה זוגית. יותם ישב מהשניה הראשונה עם הגב לנעה, צמוד לאמא, ואפס תשומת לב לשאר העולם.
דליה התיישבה לימינו. דיברו על התוכנייה, אח”כ על הלובי, אחריו על איזו מכרה שלה ש”ראתה אותה כמעט בטוח ליד הקופה”. נעה ישבה שמאלה, ובהתה בבמה, עוד לפני שהמופע התחיל. בהפסקה יותם לקח את דליה לדוכן הכריכים, ונעה נשארה לבד באולם היא לא הייתה במצב רוח לרדוף אחרי אף אחד. חזרו, דליה מגוללת ליותם את מה שקרה במערכה הראשונה כאילו ישבו בערים נפרדות. נעה דפדפה בתוכנייה וחשבה שהשורה השלישית לא שווה את המחיר ששילמה בשקלים.
גם בדרך הביתה שלושתנו ברכב. קודם מורידים את דליה בביתה; עשר דקות נעה מציצה בטלפון בזמן שיותם עוזר לאמא לדלת, מתקן לה את המנעול, שומע עדכונים על השכן. כשחזר לרכב, נראה מסופק ושלו.
היה ערב קסום, נכון?
נעה רק מהנהנת, מסתכלת על תל אביב מחוץ לחלון. לא מתאים לה לדבר, ומתחזה לעייפה למי יש כוח לשיחה שתימרח שוב?
השבועות שאחר כך עברו בניחוחות מוכרים: דליה מופיעה, יותם דבוק אליה, נעה נשארת עם עצמה, עם דירה ריקה להחריד למרות שזו דירתה. עולות שיחות מהמטבח, צחוקים של “שני החברים הכי טובים”, ונעה כבר אמרה שלום לארוחת ערב רומנטית ואפילו לסופי שבוע זוגיים. רק אירוחים ושגרה של “ביקור אצל דליה”. נעה הולכת לישון ראשונה, מתעוררת כבדה, עם אותה אבן מתחת לצלעות המועקה כבר הפכה לבית קבע.
…באמצע מרץ נפלה עליה בונוס סוף שנה מהעבודה (שקלים, כן?), סכום יפה. שלושה ימים נעה מסתובבת עם זה בראש עד שהחליטה: חמישה־עשר יום ביוון. הכל כלול, ים, שמש, מלון אחלה לפי הביקורות. שבוע שלם היא בודקת אופציות, בודקת של חוף לים, קוראת פורומים, משווה חדרים. זו אמורה להיות ההזדמנות, הזוגיות להתחדש, להזכר איך זה רק שניהם.
יותם, הזמנתי לנו חופשה, הודיעה בארוחת ערב, מניחה מולו את ההדפסה של ההזמנה. יוון ביוני, חמש עשרה ימים, הכל כלול. שמתי את הבונוס אבל מגיע לנו.
יותם עובר על הדף, מרים עיניים, נעמדות עליו קמטי גאווה.
וואלה מגניב, נעה. איזה יופי.
נעה נושמת לרווחה, אולי לא הכל גמור. אולי רחוק יהיה קל יותר. היא נרדמה באותו ערב רגועה, לראשונה מזה שבועות.
למחרת יותם חוזר מהעבודה, מתיישב לשולחן, מחכה שהיא תמלא את הצלחות וזורק, אל תוך השניצל:
נעה, סיפרתי לאמא שלך על יוון. היא גם רוצה לבוא, תזמיני כרטיס נוסף?
המזלג נתקע באוויר. נעה מורידה אותו במתינות, מסתכלת ביותם אולי הוא צוחק? האם הוא קולט מה אמר הרגע?
לא הפעם. נעה לא שותקת.
לא, יותם. אני לא נוסעת לחופשה עם אמא שלך.
יותם מפסיק ללעוס, מסתכל עליה כאילו הרגע קיללה את הכותל.
נעה, נו בחייאת. היא בודדה, לא הייתה בים כבר שנים. מה, את מתקמצנת?
נעה קמה, מתקרבת לחלון וסוגרת אגרופים על השיש. משהו בפנים התפוצץ, כל מה שאגרה בשקט חודשים פורץ החוצה.
שתסע עם החברות שלה! יש לה חמש, חמש חברות ששותות אצלה תה כל שבוע! למה שלא תצא איתן ליוון ותשאיר אותנו בשקט?!
נעה, זו אמא שלי, מה את…
אני יודעת! היא מסתובבת, כל האיפוק התנדף אני יודעת מצוין, כי היא 24/7 אצלנו! קולנוע איתה, פארק איתה, הצגות איתה, ארוחות כל שבת איתה! נמאס לי להיות האשה השנייה בזוגיות הזו, יותם! קולט את זה?
יותם מזיז צלחת, רוכן לעמידה, מצמיד ידיים לחזה.
את אטומה, נעה. את פשוט לא מבינה איך זה להיות בודדה.
לא, אני לא! נעה נעמדת ממש מולו, עיניה בוערות ולא חייבת להבין! אתה בעלי! בעלי, יותם! אני רוצה לצאת איתך לחופשה נורמלית של זוג לא לשבת על החוף ולהקשיב לכם מדברים על התרופות שלה, בזמן שאני בלתי נראית בצד.
יותם מצמצם עיניים, נסוג צעד.
את רעה. יודעת מה? או שאמא באה איתנו, או שאני נשאר בארץ.
נעה נעמדה, הסתכלה עליו זמן ממושך, משהו שקט נפל בתוכה, סופי.
בסדר. אז אני נוסעת לבד.
היא עברה על פניו לחדר, שלפה מזוודה מתחת למיטה וזרקה אותה על הכיסוי. יותם הופיע בדלת בשנייה.
נעה, את השתגעת? מה את עושה, בואי תירגי.
אנחנו כל הזמן מדברים “נורמלי”, יותם, וכל שיחה נגמרת באמא שלך. נעה קיפלה שמלה למזוודה. אני מגישה בקשת גירושין. לא יכולה לחיות ככה, שלושה אנשים בנישואים, כשאני תמיד מיותרת.
יותם נעמד, שעון על המשקוף, סוף סוף קולט: נעה לא מתווכחת, היא עוזבת.
…שניים אחרי זה, נעה עצמה עיניים על שפת בריכת המלון היווני, בדיוק ההוא שבחרה לפי הביקורות. שמש, ים, קוקטייל קפוא ביד ואף אחד לא מדבר עליה לחץ דם או צוהל על התקרה. אף אחד לא יושב לידה וזה היה מושלם. נעה לוקחת עוד שלוק חמצמץ, מחייכת לעצמה וחושבת: היה עדיף לנסוע לבד גם קודם. איזה מזל שהבקבוק האחרון של סבלנות נשפך וכמה כיף זה, לחיות רק עם עצמך.
