נועה, אני חושב שכדאי שנקנה עוד כרטיס לתיאטרון.
נועה הרימה עיניים מהצלחת. ארוחת הערב עדיין חמה, ודורון כבר ישב, משוחח בטלפון בהתמקדות כאילו זה עניין של חיי ומוות.
עוד כרטיס? מי מתכנן להצטרף אלינו?
דורון אפילו לא טרח להביט לעברה.
אמא ממש רוצה לבוא. סיפרתי לה על זה אתמול והיא ממש התלהבה.
נועה הניחה בעדינות את המזלג על שפת הצלחת, קמה, ופנתה לכיוון השיש, כאילו למלא לעצמה כוס מים. הפנים שלה התקמטו מעצמן. היא לא שלטה בזה, ולא ניסתה. העיקר שדורון לא ישים לב, כי להסביר שוב מה לא בסדר לזה כבר אין לה לא רצון ולא כוחות.
כמובן שאמא רוצה. דינה ארז תמיד רצתה.
נועה עמדה ליד הכיור, מילאה באיטיות מים, ולפניה חלפו כל צילומי החתונה כל מאתיים ארבעים התמונות שהצלם העביר בדיסק חמוד עם סרט מתנה. שלושה ערבים היא עברה עליהן, חיפשה אפילו אחת, אחת בלבד, שבה היא ודורון נמצאים רק שניהם. בלי אורחים, בלי קרובים, בלי הפרעות. לא הייתה אף אחת כזו.
בכל תמונה דינה ארז בולטת: מתקנת לבן שלה את העניבה, חובקת את כתפיו, עומדת בין החתן לכלה ומחייכת למצלמה כאילו זה היום הגדול שלה. אז נועה עוד חשבה שזה צירוף מקרים זוית צילום או בחירה מוזרה של הצלם. היום היא כבר לא משלה את עצמה.
מהיום הראשון התנהגה דינה כאילו נועה בסך הכול שותפה זמנית לדירה, לא אשתו של דורון. הדירה, אגב, שייכת לנועה. דירה שלה, שנקנתה מכספיה בלבד. אך דינה הייתה מגיעה מתי שבא לה, בלי הודעה מוקדמת, עם דעות נחרצות על כל דבר אפשרי. הווילונות לא יפים, הסיר לא מתאים, הבשר מלוח מדי, דורון רזה, דורון חיוור, דורון לא אוכל מספיק.
נועה לגמה מהמים והניחה שוב את הכוס…
כל יציאה הייתה נגמרת באותו אופן סרט? שלושתם. החלקה על הקרח בחנוכה? שלושתם. אפילו לאותה בית קפה הקטן ברחוב שינקין, שבו נועה קיוותה לשבת עם דורון לבד, לשיחה שקטה דורון הזמין את אמא שלו. דינה הגיעה, התיישבה באמצע, הזמינה לעצמה תה עם לימון ובמשך ארבעים דקות דיברה על לחץ דם ועל השכנה שהציפה לה שוב את התקרה…
התיאטרון. הם הרי בחרו במיוחד את ההצגה הזו. נועה חיכתה לה חודש וחצי, השיגה כרטיסים לשורה שלישית ביציע. זה היה אמור להיות הערב שלהם. רק שלהם.
נועה, למה את שותקת?
דורון הרים מבט סוף סוף.
תביני, אימא לבד, הוסיף, והמשפט נשמע כל כך מוכר, כל כך שחוק, שנועה תהתה האם הוא בכלל שם לב לכמה פעמים הוא אומר את זה?
היא חייכה בעייפות והנהנה.
בסדר. תקנה.
מה עוד נותר להגיד? היא כבר ניסתה לדבר לא אחת, ותמיד הסיום היה זהה: דורון נפגע, נכנס לחדר, נעלם לכל הערב, ובבוקר דינה ארז מתקשרת בקול צדקני לשאול אם הכול בסדר ביניהם. מעגל סגור, שנועה הפסיקה לחפש ממנו מוצא.
דורון חייך בתודה ושקע שוב בטלפון…
…שורה שלישית התגלתה כמוצלחת, נועה התאמצה לא לשווא. רואים כל פרט בתפאורה, כל צל על פני השחקנים. רק שהיא לבד. דורון מהדקה הראשונה פנה ימינה אל אמא שלו ולא טרח להביט חזרה.
דינה התיישבה מימין לבן, והשניים מייד התחילו לנתח את התוכניה, את הלובי, לספר על איזה מכר שדינה בטח ראתה במלתחות. נועה ישבה משמאל, צפתה בבמה, למרות שההצגה לא החלה. בהפסקה דורון לקח את אמא לבופה ואף אחד לא הציע להזמין גם את נועה. היא נשארה שם, מדפדפת בדממה בתוכניה, ומבינה שהכרטיסים לא היו שווים את המחיר.
גם בדרך חזרה שלושתם. אחרי שהסיעו את דינה, נועה חיכתה עשר דקות באוטו בזמן שדורון עוזר לאמא עם המנעול, שומע אותה בכניסה. כשחזר פניו מרוצות ושקטות.
היה מוצלח, נכון?
נועה הנהנה והביטה החוצה. לא היה לה שום רצון לדבר. היא תלתה הכל על עייפות, למרות שלא רצתה לישון באמת. פשוט כל מילה עם דורון נראתה חסרת טעם, כי אף מילה לא תגיע לשום מקום.
כך עברו עוד חודשיים בדיוק כמו שנועה חשה מראש. דינה ארז באה בקביעות, דורון בילה איתה שעות על גבי שעות, ונועה נותרה יותר ויותר לבד בדירה שלה, שומעת צחוקים ומריבות מהמטבח כשהם לבד. ארוחות ערב זוגיות הפכו לנדירות, סופי שבוע משותפים לביקור אצל חמותה או טיול שלושתם. נועה החלה להירדם ראשונה ולקום ראשונה, עם אותו משקל בחזה, שהפך כבר להרגל.
…באמצע מרץ, קיבלה סוף סוף בונוס יפה מהעבודה. שלושה ימים הסתובבה עם ההחלטה עד שאזרה אומץ: חמישה עשר ימים ביוון, הכל כלול. ים, שמש, מלון טוב עם ביקורות מעולות. שבוע חיפשה דילים, קראה פורומים, בדקה אפילו את המרחק לחוף. זו אמורה הייתה להפוך להזדמנות אמיתית לבד, להיזכר מה זה זוג.
דורון, הזמנתי לנו חופשה, הודיעה כשהתיישבו לאכול, והניחה לפניו את שובר ההזמנה. יוון, חמישה עשר יום ביוני, חוף, הכל כלול. את הבונוס שלי שמתי, אבל זה לגמרי שווה את זה.
דורון עיין בנייר, הרים עיניים, וחצי שמחה עלתה בפניו.
מהמם. תודה, נועה.
נועה נשמה עמוק. אולי עוד לא אבוד. אולי כל מה שצריך זה בריחה רחוק, והכול יסתדר. באותו ערב נרדמה רגועה במיוחד.
למחרת, דורון חזר מהעבודה, התיישב, חיכה שתניח את הארוחה, וברוגע, בין ביס ראשון לשני, השליך את הרימון:
נועה, סיפרתי לאמא על יוון. היא רוצה גם. תוכלי להזמין עוד כרטיס?
המזלג שלה נעצר באוויר. נועה הניחה אותו והביטה בו: זה אמיתי? הוא לא שומע מה שאמר?
הפעם לא בחרה לשתוק.
לא, דורון. אני לא נוסעת לחופשה עם אמא שלך.
דורון סיים ללעוס, והביט בה כאילו זרקה קללה בבית כנסת.
נועה, מה נסגר איתך? היא לבד, לא הייתה בים כבר שלוש שנים. את באמת לא יכולה לפרגן?
נועה התרחקה לחלון, לחצה באצבעותיה על השיש עד שפרקי הידיים הלבינו. בפנים בער משהו. משהו שהצטבר חודשים והגיע לגרון.
שתיסע עם אחת מהחברות שלה! יש לה חמש, דורון, חמש נשים שכל שבוע עושות לה תה! שתיסע איתן ותעזוב אותנו!
נועה, זו אמא שלי…
אני יודעת בדיוק מי זאת אמא שלך! נועה פנתה אליו, והשלווה שהתפוגגה בחודשים האחרונים, פשוט התפוצצה. אני יודעת, כי היא איתנו עשרים וארבע שעות ביום! סרט איתה, קפה איתה, תיאטרון איתה, ארוחות ערב איתה! נמאס לי להיות האישה השנייה בזוגיות הזו, דורון. אתה קולט?!
דורון דחף את הצלחת, נעמד, וצימצם את עיניו.
את חסרת רגישות, נועה. אין לך מושג מה זה להיות לבד.
באמת שאין לי. נועה פנתה אליו מקרוב, עיניה בוערות. ואני גם לא חייבת להבין! אתה בעלי, דורון! אני רוצה לנסוע איתך לחופשה רומנטית, לא לשבת על חוף ולצפות בך מקשיב לסיפורי הלחץ דם של אמא שלך כשאני שקופה!
דורון התרחק.
את מרשעת. או שאמא באה, או שאני לא נוסע.
נועה עמדה שם, הביטה בו ולפתע בתוכה נסגרה דלת, בשקט, סופית.
בסדר. אז אני נוסעת לבד.
היא עברה על פניו, פתחה את הארון, הוציאה מזוודה, זרקה אותה על המיטה. דורון הופיע בדלת, נדהם.
נועה! מה את עושה? תירגעי, נדבר.
אנחנו כל הזמן מדברים, דורון, וכל שיחה נגמרת באמא שלך. היא הורידה שמלה ותיקתקה אותה למזוודה. אני מגישה בקשת גירושין. אני לא מוכנה להיות עוד שלישית בנישואין האלה.
דורון שתק, נשען על המשקוף, ורק אז הבין היא לא סתם מתווכחת. היא סיימה.
…שני חודשים אחר כך, נועה שכבה על מיטת שיזוף בבריכת המלון ביוון, בדיוק בזה שבחרה לפי התמונות וביקורות. השמש חיממה את גבה, רוח מלטפת מהים והרעש הקל של קרח בקוקטייל. ליד אף אחד לא מדבר על שכנות ולחץ דם וסיפורים משעממים. אף אחד לא היה לידה וזה היה מדהים. נועה שתתה, עצמה עיניים וחייכה לעצמה היה צריך לשים לזה סוף הרבה קודם. שנתיים בזבזה על גבר שלא באמת התבגר.
