אושר שנולד מחדש: מאבל כבד לאהבה מפתיעה – סיפורה של מרינה, אלמנה מרמת גן, המחפשת שלווה בצפון ופוגשת את ולנטין הקצרי והמקסים שמנסה בעקשנות לכבוש את ליבה, דרך ירקוני יער, חברות מפתיעה עם ויקה העליזה, לבטים, התלבטויות, בגידות, ילדים מתבגרים מתמרדים – ואיך הכל הופך למשפחה חדשה, על אף הקשיים, כשלבסוף נכד בשם מירוסלב מביא פיוס ושלווה לבית הישראלי

גבר, תפסיק לעקוב אחרי בכל מקום! אמרתי לך שאני בשנה על בעלי. אל תרדוף אחרי! כבר מתחילה לפחד ממך! הגבתי בצליל שהלך והפך לצעקה.
אני זוכר, אני זוכר… אבל מרגיש לי שאת מתאבלת גם על עצמך. תסלחי לי הוא לא הפסיק לחזר.
…נחתי בבית הבראה. רציתי רק שקט ושירת ציפורים מהיער, לא התעסקות עם מחזרים עקשניים. לא מזמן איבדתי את בעלי במפתיע. הייתי צריכה לאסוף את עצמי, להבין את גודל האובדן.
…אני ובעלי, גדי, בדיוק התחלנו לשפץ את הדירה, חסכנו כל שקל, לא פינקנו את עצמנו בכלום ואז זה קרה… גדי הרגיש רע, גם מד”א לא יכלו לעזור. זה היה התקף הלב השני שלו. אחרי ההלוויה נשארתי לבד, בלי חצי שני ובלי שיפוץ. רק עם שני בני נוער. כוחי אוזל. איך מתמודדים עם אובדן?
בעבודה נתנו לי זכות לצאת לבית הבראה. לא רציתי. לא רציתי אפילו לצאת מהדירה. החברות התעקשו:
את לא הראשונה שהתאלמנה, את לא האחרונה. יש לך ילדים. חייבים להמשיך. סעִי, תמר, תנקי ראש. תאספי את המחשבות שלך.
בלב חצוי הסכמתי.
עברו ארבעים יום מאז מותו של גדי. הכאב לא נרגע.
בבית ההבראה שיבצו אותי לחדר עם בחורה עליזה בשם עמית.
היא הפיצה שמחה בלי סוף. זה אפילו הכעיס אותי. לא רציתי לשתף אותה בצער שלי. מה לה ולסבל הזה? אליה דווקא נדבק לא מעט מדריך בידור מהצוות. כולם יודעים שבבתי הבראה כל הרווקים, הגרושים או האלמנים מנסים את מזלם. אותי לא קל לעבוד על… הזהרתי את עמית מהמדריך הזה. בטוח שהוא נשוי בפעם השנייה או השלישית.
עמית רק צחקה:
מה את דואגת, תמר? אני לא פראיירית.
וה”פראיירית” הזאת ברחה לדייטים כל ערב. אני העברתי שבוע שלם בחדר. קראתי ספר ולא זוכרת מה. ראיתי טלוויזיה ולא באמת ראיתי.
…בוקר אחד קמתי במצב רוח נפלא. הבטתי מהחלון ברכה של שקט. אמרתי לעצמי, יאללה, אלך קצת ליער, נשום אוויר ואאזין לציפורים. ושם נפגשתי עם בחור זר.
שמתי עליו עין כבר בחדר האוכל. גבר נמוך ממני בראש, עם מבט חודר מדי. לא לרוחי.
אבל, הוא היה מסודר, מגולח, לבוש בקפידה. בכל ארוחה הוא נהג לקוד לי. אני הנהנתי מנימוס. עד שפעם אחת התיישב לידי.
את נראית משועממת, גברת הוא אמר בקול קטיפתי.
ממש לא התקשיתי להסתיר את המתח.
אל תשקרי, גברת. יש על פנייך עצב. אולי אוכל לעזור? המשיך בהתעקשותו.
צדקת. אני מתאבלת על בעלי שנפטר. עוד שאלות? מחיתי את הידיים במפית וקמתי, מסמנת שהשיחה הסתיימה.
מצטער, לא ידעתי. משתתף בצערך. ובכל זאת, בואי נתחיל להכיר. קוראים לי מתן הוא אמר, ממהר.
ברור היה שמתן חושש לפספס אותי.
תמר השבתי בקרירות ופניתי להתרחק.
מעכשיו, מתן לא פספס ערב בלי להתיישב אצלי ולהביא לי זר רקפות. הן גדלו שם בשפע. לא הכחשתי, זה היה נחמד. אבל לא רציתי להעמיק. לא חיפשתי קשר חדש.
אבל מתן לא ויתר. כבר הצטרף לטיולים הערביים שלי. אפילו התחלתי לנעול נעלי שטוח. שלא יורגש הפער… אותו זה לא עניין שהוא נמוך ממני, או שחסרה לו רעמה על הראש. קלטתי שהוא כובש נשים בעיקר בקולו. לא שמעתי קול גברי כזה בחיי. הרגשתי שנכנסתי למלכודת מתוכננת היטב.
כבר היינו רוקדים בערבים יחד, קופצים ביחד לעיר להביא פירות… מתן לא הפסיק לרמוז לי לבוא אליו לחדר. אני התעקשתי לא להישאב לשם.
בסוף, מתן הזכיר לי:
תמירוש, מחר אני חוזר הביתה. אולי תקפצי אלי לחדר לשתות תה בערב? מה את אומרת?
אני אחשוב על זה סיננתי.
הגיע סוף הערב האחרון. החלטתי שלא יפה לפגוע בו, אבוא, כשברור לי איך זה ייגמר…
השולחן כבר ערוך, מלא בכל טוב. “בטח גנב כלים מהחדר אוכל,” חייכתי לעצמי בהנאה. מתן הציע לי לשבת. פתאום הייתה גם שמפניה.
נתחיל, תמירוש? אני לא יודע איך אפרד ממך מחר. תתני לי את הכתובת? אבוא לבקר, מבטיח אמר בעצב.
תשכח יומיים אחרי. מכירה אתכם, גברים. על מה מרימים? שאלתי, יודעת שאני נכנעת.
לא הבנת? על אהבה, תמירוש, על אהבה! אמר מתן והרים כוס.
…בבוקר מצאתי את עצמי חבוקה איתו. אלוהים, למה מתחתי חבל כל החופשה? למה לא נכנסתי ישר? בזבזתי כל כך הרבה זמן… התאהבתי כמו נערה. אבל צריך לארוז, חוזרים הביתה.
נפרדתי מעמית, שותפתי לחדר. היא ישבה על המיטה ובכתה.
מה קרה, עמיתוש? שאלתי אותה.
אני בהריון, תמר. לא יודעת ממי יבבה.
המדריך שלך או שמישהו אחר? שאלתי.
לא בטוחה. הכרתי כאן עוד אחד… גם הוא מאזור אחר, והוא נשוי הודתה עמית.
או, עמית. תתקשרי להורים שלך. שיבואו. איך נתנו לך לבוא לבד? עכשיו נלך למנהלת של הבית הבראה. אולי תעזור הוספתי.
עמית ברחה החוצה תוך דמעות. כן, הילדה תשלם מחיר על אהבתה לכל מיני מדריכים…
ארזתי בשקט. לא רציתי לעזוב. עשרים וארבעה ימים הכול פתאום הרגיש ביתי. במיוחד מתן…
…הגיע האוטובוס. מתן ליווה אותי עם ראות רקפות. דמעות זלגו לי, חיבקתי אותו, חם כל כך. נגמר. רומן חפוז. הלב התכווץ. היה נדמה שאם רק יקרא לי אשאיר הכול ואבוא.
…אני ומתן גרנו בערים שונות. ניתן היה לתקשר רק במכתבים. ואז, קיבלתי מכתב מאשתו של מתן. “אני יודעת הכול,” כתבה. “אבל כלום לא תצליחי, לי שלושים, לך ארבעים.” לא הגבתי. למה?
…וחצי שנה אחרי, פתאום הופיע מתן אצלי בבית. הבנים שלי הופתעו, אבל שמרו על נימוס.
מתן? אתה עובר או נשאר? שאלתי, בלב קיוויתי לשמוע: “נשאר לתמיד.”
אולי נשאר… את לא תגרשי אותי, תמירוש? שאל מתן.
הבנים נכנסו לחדרם בשקט.
כנס. מה הביא אותך? הבאת מכתב מהאישה? לא התאפקתי והחמצתי פנים.
סליחה, תמירוש. כתבתי לך, אשתי מצאה… מודה באשמה. התגרשנו הסביר מתן.
מתן, לא ידעתי שאתה נשוי… אילו ידעתי, כלום לא היה קורה בינינו. מה עכשיו? לא הבנתי לאן הוא חותר.
בואי נתחתן, תמר הפתיע מתן.
לא יודעת. יש לי ילדים, אתה רואה. איך הם יקבלו אותך? אי-אפשר ככה סתם התלבטתי, אבל שמחתי.
ילדים זה מתנה. לי יש בת בת עשר אמר מתן והפתיע.
איך בת? עזבת אותה? תמהתי.
מה פתאום, תמירוש? אקח את עלמה אלינו. אמא שלה לא במצב. נחיה כולם יחד הפתיע אותי שוב.
רגע, מתן, איזו משפחה פתאום? את הבת שלך אני בכלל לא מכירה, וכבר מנית אותי לאמא החדשה שלה? אתה רץ מהר מדי. תן לי לחשוב. אדבר עם הילדים. בוא, אוכל לך משהו, “חתן” שכמוך חייכתי.
משפחה חמה לא בדיוק יצאה מזה. היו ריבים, היו עזיבות… כל אחד והאופי שלו. לא תמיד יודעים לעצור.
…הזמן ממהר.
הבן הבכור שלי, יונתן, ועלמה הבת של מתן נישאו. ואז נרגזו עליי ועל מתן. הוציאו מהבוידעם משקעים ישנים. “היה עדיף לא להרוס משפחות.” בכלל, לטענתם, מתן היה צריך להישאר אצל אישתו, ואני לא להתחתן מחדש. עזבו והלכו לדירה שכורה.
אני ומתן גלגלנו עיניים… אבל לא הפסקנו לאהוב.
…שנה עברה.
הילדים הרחוקים לא חזרו. עלמה התקשרה רק ביום ההולדת של אביה.
…אחרי שלוש שנים הזמינו אותנו יונתן ועלמה לארוחת ערב אצלם. הופתענו לטובה אך גם התלבטנו. בסוף הלכנו.
ולמה? נולד להם בן. הנכד הראשון שלנו.
איזו שמחה! בארוחה הם ביקשו סליחה. “הבנו בחיים קורים כל מיני דברים. צריך לדעת לסלוח. ולכבד הורים הם נתנו לנו את הכל.” לכן קראו לבן שלהם שלום, שיהיה שלום במשפחה.
וזה האושר החדש שנולד לי ולמתן…