הוא דחף אותה בכוח דרך הפתח ונסגר את הדלת בחבטה. נויה, בראשונה, נקטה ברוחניות של הרגע, אך מיד נקרעה ונפלה על גבי הלוחות העץ של החצר. היא נשטפה את ידיה, ישבה על הלוחות הרטובים ונגעה בזהירות בחלק האדום המבעבע של הלחיים, נעה לשפת התחתונה של השפתיים. על האצבעות נותר שובל של אדום כהה. הדבר לא הפתיע אותה זה רק אישרה שהבעל שוב שבר לה את השפתיים. אך הלחיים כאבו יותר.
פעם אחרונה איתן לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא היה נוהג לחרוג מהקצה, והדבר קרה תכופות.
נויה חזרה אל הפתח, נחתה מצידה אל הל木ה המחוספסת, נושמת עמוק כדי לאבד את הרוח. מאחורי הדלת נשמעו קולות בכי מרעידים לילדה, ליריעתן, בנותיו של איתן. הלב נלחץ בכאב קודקודו. היא לחצה לשפת הלשון את השפה הנפוחה, מלוחה, תוצאת רכידת קנאה סוערת.
הכל החל מחיוך טיפשי. באותו יום בכינוס העבודה, ראש המחלקה, גבר בן חמישים, שמח ופנים אדומות, העלה חכמה על הקציר. נויה, שעמדה לצידו, חייכה בנימוס. זאת ראתה גאליה, אחותו של איתן. מבטה, חד וקוטק כציפור, נחת על נויה לשנייה ארוכה יותר משורה. זה היה מספיק. גאליה, ללא עיכוב, העבירה את המידע לאחיה והוסיפה “היא רק מתגנבת”. היא תמיד עשתה זאת, למרות שהייתה מודעת למה שיכול לעשות איתן כשהוא בתוקף.
נויה נדדה אל הפינה, ישבה על גזע עץ קר. ערב ספטמבר היה חמים כמעט כמו היום, אך האדמה נושפת קרה של לילה מתקרב. רוח קלה חודרה דרך המשבצת הדקה. היא רצתה רק חום אור החימום, הילדים אך לשום מקום לא היה לה ללכת. אל משפחת איתן? גאליה הייתה תדאג ללעג ראשון. אמו נעלמה לפני שנה. הלב נלחץ עוד יותר, והדמעות החמות והמרירות זרמו על לחייה. היא קרצה למען קולה של אמא, למרק תפוחים מיובש, לריח העשן של האפייה, למילות האהבה שהיו מרגיעות כל כאב. היום כבר אין מי שישמע.
«איך זה ייתכן?», חשבה היא בעוד השקיעה מתקרבת. «איפה האשמה? לשבת מול דלת בית סגור כמו זאב בור, ללא דרך יציאה?»
שבע שנים עברו רק. היא עצמה את עיניה, ובדמעות מלוחות התגלה דמות אחרת היא הייתה מאושרת. היה לה בן זוג אהוב, והמשפחות מתכוננות לחופה.
האוויר היה משולל ובו ריח של דשן קוטף ובאת ערב. הם הלכו זה לצד זה נויה ויוסף, שהייתה אהבתו הראשונה.
מחר, לחשה נויה, מביטה אל האופק. איני מאמינה.
יוסף חיזק את אחיזה של ידה. כף ידו הגדולה והחמה עטפה את אצבעותיה הדקיקות.
ואני מאמין. מאז היום שבו טיפסת על תמרת הלן בשביל הכדור וחששת ליפול, אני זוכר.
נויה חייכה.
זוכרת. והייתי במגרש וקראת: «קפצי, אני תופס». והוא תפס.
אהבתם הייתה גדולה. כל העדה של הכפר ידעה זאת. אך לא תמיד היה כך. בתחילת הדרך הייתה גאליה זאמן, אחותו של האחראי על נויה. יוסף גם חיבק אותה, וככל שהזמן עבר, גאליה, מנקבת קנאה, חיפשה דרכים לפגוע בזוג. היא לחשה קנאתן מאחורי גבם, טענה שנויה אינה מתאימה ליוסף, שהמשפחה שלהם ענתה עוני. היא גם נזעקה לבנות אחרות שלא ידברו עם נויה, כינה אותה “חסרת מגע”.
אבל כל האבק הזה לא נגע לנויה. היא נעברה מעליו כמו זכוכית שקופה, משאירה משטח נקי ומבריק. גאליה נבהלה יותר, והקנאה באה לבעורה. יוסף היה צוחק על השמועות.
אני לא מלאך, הוא השיב כשמישהו ניסה לספר לו רווי שמועות. ונויה? היא שונה. אל תנסו להטעות אותי.
הקשר ביניהם, על אף הרעש, נשאר תמימי לב. הליכות אל הבית, שיחות בפתח, נשיקות חמודות בלחיים. אך לפני החופה, חודש לפני החתונה, משהו השתנה. יוסף, שהיה רגוע, הפך לחזק מדי, כאילו רצה לשאוב אותה לתוכו ולא לשחרר.
יוסי, מה קורה? שאלה נויה בחשש, חשה את השרירים שלו מתוחים.
אינני יודע, הוא השיב בקול נמוך, פונה לשערה. אם אשחרר, נראה שלא אראה אותה יותר. הלב נקרע.
שטויות, לחשה היא, מגישה יד על ראשו הקצוץ. ניפגש מחר.
מחר נאנח הוא, ונשימתו הכילה עצב בלתי מובן.
אחר כך, אמא של נויה נשמה וגרה: «זה הוא הרגיש, יקירי, לבו הצעיר יודע שהפרידה תבוא בקרוב».
בערב שלפני החופה, יוסף נפל למלכודת. נויה נמשחה, אולי רק לילה אחד. הם שכנים תחת ערה עצומה, גזעי עץ גבוה שמסתירם מעיני אחרים. אף אחד לא היה בחוץ; המקום של חיי השקט. קולות יוסף היו חמים ומתוחזקים, ידיו רעדו וגרשו את רוכף שמלתה.
מה זה משנה, אינני יכולה להמתין יותר. מחר את תהיי אשתי. אשתי! הוא אמר, והקול שלו היה קר ביותר.
נויה לא התנגדה, היא רצתה את אותו הדבר. שמי הלילה עם כוכבים, נפרשה לפני עיניה. נויה הפכה לאישה תחת הצל של הערה, ריח האדמה והצמחיה.
לאחר מכן, יוסף, נרגש ומאושר, ניגש למטבח ונגב את לחייה. הוא הלך לביתו בחשש רב, ובאמת הוא נעל במים של נהר חשוך. אף אחד לא הבין מה קרה; רק מצאו את גופו חבוי על חוף השני של הנהר.
הצער פגע בנויה עד תום. היא נעשתה צל של עצמה, יושבת שעות על החלון שבו יוסף פעם שברק אבנים קטנות כדי לקרוא לה, מרכבה שמלת החופה, שמלה שקופה עם שרוול עם תחרה, שזו היא רק ידעה איך לתפור בחורף הארוך. היא חיבלה בקצב חזרזיר, כאילו בחוט הזה אפשר למצוא תשובה.
למה? לחשה היא, קולה מתפזר כמו ברזזת בד.
אמה, מביטה עליה, בכתה במבט מלא דאגה, מנקה דמעות במגבת. היא חששה שהבת תישבר כמו ענף יבש.
באותו רגע, כשהמתקפה השתלטה על הבית, הופיעה גאליה אותה גאליה שהייתה במצוקה גדולה, בחלוק פשתן פשוט, ועיניה, שלרוב היו מלאות תעוזה, היו כעת מלאות חרטה.
נויה נויוש היא קיבלה עליה, נופלת ברך ומחזיקה ברכיה. סלחי לי! למען אלוהים, סלחי על כל דברי הרעים! יוסף איננו עוד ואין לנו מה לחלק. נזדקק לחברות? כמו בילדות?
נויה נשארה קפואה, כמו בובה. אמא, מתנגדת, מביטה בסצנה בקושי. היא לא האמינה שאדם יכול להשתנות ברגע, כמו שהעור נורד. אבל פתאום נויה נגשׂה, נשפתה נחלצה מבטחה, והדמעות יצאו בעז לא שקטות, אלא מרובות, מכאיבות, משקמות. היא חיבקה את גאליה, נחתה על כתפה ופרחה.
טוב, לחשה אם, אולי גאליה תעזור. אם היא תישאר איתה, אולי יוסף ייעלם.
כך נולדה חברות בלתי מובנת. גאליה לא עזבה את נויה, שהייתה חיה במקלט של גאליה, יושבות יחד, מדברות ללא סוף. גאליה הפכה למגן של נויה, מעוגן בים של צער.
אחר כך הגיע איתן, בן דוד של גאליה. בחור נאה, שקט, בעיניים רציניות. הוא נגש לנויה, מביא פרחים בר, משקאות מהעיר. בתחילה היא סירבה, מתגעגעת אל עברו.
אינני יכולה, גאליה, זה בוגדנות.
איזו בוגדנות? לחשה היא, מלטפת את שערה. החיים ממשיכים, נויה. יוסף לא היה רוצה לראותך כך. איתן הוא בחור טוב, אמין. הוא יאהב אותך, אני בטוחה.
במשך זמן מה איתן היה נוכח, חתר, והציפה שמחה בחייה של נויה. היא נכנעה, התחתנה איתו. החופה הייתה פשוטה, ללא מוזיקה ובלי עיניים זרות.
לאחר תשעה חודשים מחדלו יוסף, שמועות החלו לזרום בכפר ראשית כזרם קטן, ולאחר מכן כנהר מלא בוץ. כל אחד מדבר:
«היא לא נשארה! היא קיבלה שליטה!»
«אולי הייתה בעלת רוממות? מה קרה בנהר?»
«היא השחיטה את המשפחה שלה!»
הדיבורים היו כמו קוצי. אבל הפגיעה הגדולה ביותר הייתה כאשר נויה ואמה שמעו שלגאליה עצמה המקור של השמועות. בגילוי, גאליה, בעיניים מלאות קנאה, חלתה בקול במזדקנים: «הענייה שלי, אהבתי אותה כמו אחות, אבל לא ניתן להסתר את האמת יוסף לא היה כאן, ואיתן חיפש לחתום, לא מצאתם? אולי הוא רוצה להציל את כבודה? הוא רק טוב…». כך המילים הרעות של גאליה פוצצו את האוויר והגיעו למטרה.
איתן, שהפך למישהו אחר, חיכה לשעה של קווקו, לאחר חופה של נויה, וקרא לה באכזריות:
את שחתה, הוא נשף, מזיז את מבטו באיבה.
הדבר הפחיד את נויה עד שמעתה. הלשון של אבן חקקה במילה «שחתה» כאילו קפאה את ליבה.
הוא הפך מגבר מרגיע לבעל חפוז, מבטו קבוע, ומילה אחת של קנאה חודרת לו. הוא רגיש קנאה לכל דבר למוכר בחנות, לדואר שהביא מכתב, אפילו לזקן ניקיטא שגר בחוץ.
שוב אתה מביט בזקן? קרא איתן, חותך את הדלת בכניסה. אני רואה הכל!
הדירה הייתה מלאת בנים, רק ילדה נולדה. אופן החיים של נויה הפך לארץ חורף. היא נולדה בת ילדה, וניתן היה להוליד בנו, אך איתן רצה נער.
נויה, שבכל זאת נזכרה בימים של אהבתה הראשונה, חיברה כסף במכנסיים של הילדות, קיבלה קפיצות של כסף, וחלפה את ההולדה.
היא חשבה לברוח, אך המצב קפא. לבסוף, כשהיא חשה בקור של הלילה, היא הצעירה בידי.
היא נזכה למפגש עם סאשה, נהג משאית גדול, שקיבל אותה ומזיז אותה בעזרת תיבה. הוא סיפר לה על קרקע לגדול מחוץ לירושלים, משק חקלאי מודרני שמחפש עובדים.
היא הגיעה למקום, נשארה עם סבתא שרה, שעזרה לה לשמור על הילדים ולחיות בעבודה קשה בחממות.
היום נויה לא מחזירה את הזיכרונות של יוסף הם כמו צלקות ישנות. היא לא מחפשת אהבה חדשה; היא רוצה רק שלושת הילדים יהיו מאושרים, בריאים ובטוחים.
«זה מספיק», היא אומרת לעצמה, מביטה בנותיה משחקות בחדר. «כבר לא משנה».
הדבר החשוב הוא שהן חיות בבית אמיתי, שבו אין צעקות, קנאה מזקנת או זריקת ליליים. היא נלחמה בשביל זה, והצליחה.
