דני, אתה בטוח שאתה מצליח להבין? חושב שאני מזמין אותך לבוא לגור איתי רק בשביל הכסף? חבל לי עליך, וזהו.
אני יושב בכיסא נכים, מביט דרך החלון העפרוני של החדר למרפאת בית החולים. הצורה של החלון מובילה אל חצר פנימית של בית החולים, שבה יש פחית קניות נעימה ופרחי אביב, אבל כמעט שאין שם אנשים.
החורף בחוץ, והמטופלים קושי לצאת לשטוף. אני לבד בחדר. לפני שבוע השכני שלי, אורי ברק, שוחרר הביתה, ומאז הרגשתי ריקנות מוחלטת.
אורי היה בחור חברותי, מצחיק, ובעל מיליון סיפורים, שהייתי בטוח שהוא היה משחזר במופעים כמו שחקן אמיתי. הוא בעצם היה שחקן למד בתיאטרון, שלב שלישי.
בקיצור, השגרה עם אורי הייתה בלתי ניתנת לשעמום. בנוסף, אמא שלו באה כל יום ומביאה מאפים טריים, פירות וממתקים, שהייתי מחלק בפתיחות איתו.
מאז שעזב האורח, התחושה של חום ביתי נעלמה, והייתי לבד יותר מתמיד.
אחת האחיות, שוֹשנה ארקיד, נכנסה לחדר. היא לא הייתה המקסימה דנה הקטנה שהייתה כאן לפני, אלא תמיד קודרת, כאילו אף פעם לא מרוצה. במשך שני חודשים שלאחרי בבית החולים, לא ראיתי אותה מחייכת אפילו פעם אחת. קולה היה קר וקשה, תואם את הבעת פניה.
מה זה נוּן? חזור למיטה! קראה שוֹשנה ארקיד, מחזיקה מזרק מלא בתרופות.
נשפתי תשרה, הפניתי את הכיסא והגעתי למיטה. היא סגרה אותי בתנועתה החלקה, והטילה אותי על הגב.
תוריד את המכנסיים, ציוותה, ואני צייתתי, אך לא הרגשתי כל דבר. היא קלעה את הזריקות במיומנות, ולכך חשבתי תודה שקטה.
” כמה היא בת?” חשבתי, מביט באחות שמחפשת וריד בעור הצר שלי. “אולי היא כבר פנסיונרית, והפרישה שלה קטנה, אז היא צריכה לעבוד קשות ולכן נראית ככה”.
בינתיים שוֹשנה ארקיד הכניסה ברכות מחט דק לווריד הכחול כמעט בלתי נראה, ואני רק קימתי קמעה קלה.
זהו, נגמר. הרופא היה היום? שאלה פתאום, מתכוננת לצאת.
לא, עדיין רצחתי בראשי. אולי יגיע אחר כך
חכה. אל תשב ליד החלון, הוא מתפשט, ויבש כציד, אמרה שוֹשנה ארקיד ויצאה מהחדר.
רציתי להיאבק, אך לא הצלחתי: במילותיה, דרך הגסות והקצת האכפתיות, ניכרת דאגה, אם רק מזדמנת.
הסיפור שלי הוא סיפור יתום. אבא ואמא מתו כשנתתי ארבע שנים, באש שהחריבה את הבית בכפר הקטן שבו גרנו. הצלת אותי רק מכיוון שהאם זרקה אותי דרך החלון לפני שהגג נפל. אשפוז בחדר חירום, פצע על כתף ועל שוק.
הצלקות מזכירות לי את הרגע ההוא האם זרקה אותי אל הרחוב, והחלה להמריא עם האש שמכסה את הבית כולו. אחרי זה, נשלחתי לבית יתומים. יש לי קרוביי, אבל אף אחד מהם לא רצה לקבל אותי.
מאמי של אימי נתן לי אופק רך, חולם וירקות ירוקים בעיניים, מאביי קיבלתי גובה, פזיזות ומוח למתמטיקה. זיכרונותיי מהורים מתפזרים כמו קטעי סרטהאם בחג כפרי, צוחקת ומניפה דגל צבעוני; אבא על הכתפיים, מרגיש רוח קלה בקיץ.
זיכרון של חתול חום, שנקרא אולי מרו או ברק, הוא כל מה שנשאר, כיוון שאלבום המשפחתי נשרף באותה האש.
בבית החולים אף אחד לא בא לבקר אין מי. בגיל שמונה עשרה המדינה העניקה לי חדר אור במעון בקומה הרביעית.
החיים לבד היו נוחים, אבל לפעמים היה חסר לי חום שגרם לדמעות. אחרי זמן ארוך נרגלתי לבדידות, וגיליתי אפילו שיש בזה צדדים חיוביים.
אבל ילדות בבית היתום באה לידי ביטוי כשאני רואה ילדים עם הורים במגרשי משחקים, בחנויות וברחובות העיר מחשבות מרותקות ולא משעשעות מציפות אותי.
אחרי הספר רציתי להיכנס לאוניברסיטה, אך לא קיבלתי נקודות מספקות, ולכן הלכתי לתיכון טכנולוגי. שם מצאתי עניין במקצוע, אך לא עם חברי הכיתה הייתי שקט וסגור, והם לא מצאו בי עניין. חיבורים איתם היו רק על לימודים.
הקשר עם בנות היה אף יותר מסובך הצניעות שלי לא נחשבה לתכונה גברית, והיו תמיד בחורים יותר פעלתניים ומדברים. בגיל שמונה עשרה וחצי נראיתי כמו בן שש עשרה, ולכן הפכתי למישהו שנקרא “הדג הלבן” בקבוצה, אבל זה לא הפריע לי.
לפני כחודש, כשנסעתי לשיעורים, נברחתי על מדרכה קפואה ונפלתי במעבר תת-קרקעי, ושברתי את שתי הרגליים. השברים היו קשים לריפוי, אבל השבועות האחרונים השתפרו.
קיוויתי שייאסף אותי מהבית חולים, אך יחד עם התקווה נפל דאגה במבנה שבו גרתי לא היה מעלית או רמפה לנכים. ולכן נדרש לי לכסות את עצמי בכסא גלגלים עוד זמן מה.
אחרי הצהריים, הגיע הרופא רונן לוי, מומחה טראומה. הוא בחן את הצילומים והורה:
טוב, דני, שמחתי לשמוע שהשבר מתאחד. בעוד כמה שבועות תוכל לעמוד על מקביים. שכבת כאן יותר מדי זמן תצא לטיפול חוץ, משם יגיע לך תעודת שחרור. מישהו יפגש אותך?
הנהנתי מהסימון בראשה.
מצוין. אפנה לשושנה, היא תעזור לארוז. שיהיה בריא, דני, ואל תחזור אלינו יותר מדי.
אנסה, עניתי בראש מורדם.
הוא קרצף בעין ויצא, ואני ניסה להבין מה הלאה.
פתאום, שוֹשנה ארקיד חזרה:
למה אתה יושב? יוצאים לשחרור, היא העבירה לי תיק גב שנחבא תחת המיטה, קום, נו. נינה רוזן תחליף מצעים.
הכנתי את חפצי והרגשתי את מבטה העקפצי של האחות.
למה שיקרת לרופא? שאלה, משקפת ראשה מעט לצד.
על מה אתה מדבר? העליתי פנים מופתעת.
אל תתגר, דני. אני יודעת שאין אף אחד שיבוא. איך תגיע הביתה?
איכשהו, גרגרתי.
לפחות חצי חודש לא תלך ברגליים. איך תשתמש בחיים?
אדאג לעצמי, אני לא ילד.
פתאום היא ישבה על המיטה, הציצה לי בעיניים.
דני, אולי זה לא תפקידי, אבל עם פציעות כאלה אתה צריך עזרה. אתה לא תוכל לבד. אל תתעלם, אני אומרת אמת, לחשה בעדינות.
אני אסתכל, אמרתי.
לא תוכל. אני לא בת שנתיים במקצוע. למה אתה מתווכח, כמו ילד? קראה בקול מתגבר.
גם אם כך, למה אתה אומר לי?
כי אתה גר איתי. אני גרה בחוץ מהעיר, אבל הבית קרוב רק שתי מדרגות. יש לי חדר פנוי, וכשאתה תתמחר, תחזור הביתה. אני גרה לבדה, בעלי נפטר לפני זמן רב, ואין לי ילדים.
הסתכלתי עליה מבולבל. לחיות איתה? הם זרים לי, ואני כבר לא מצפה שמישהו יעזור לי חוץ מעצמי.
למה אתה שותק? שאלה, מצמצמת מצחייה.
זה לא נוח, ובכלל התכחשתי.
הפסק להתבלט, דני. לחיות בכסא גלגלים בבית בלי מעלית זה לא נוח, אמרה בקו גס רגיל, אז מה, תבוא אליי?
הסתכלתי על ההצעה, וחשבתי: מבחינתי, לחיות אצל מישהו זר לא נוח, אבל גם לא היה לי אפשרות אחרת.
במשך חודשים היא טיפלה בי: “היום שכרתי, סגור את החלון, מזג האוויר קר?” “כן, אכל גבינה! יש בה סידן, טוב לך”. בקולן של שוֹשנה נצצו המילים האלו בכל יום.
להסתכל עליה היה נוח. הבית הקטן והמסודר, עם חלונות צרים, שני חדרים חמים.
בימים הראשונים חיפשתי להסתתר בחדר, לא לצאת, ולא להכביר עליה בבקשות.
היא קראה לי ישירות:
תפסיק להתבייש. אתה לא אורח, אתה יכול לבקש מה שאתה צריך.
בפועל, אהבתי את זה: שלג מחוץ לחלון, פצפוץ האש במאפה, ריח של אוכל ביתי – הכל הזכיר לי את הבית של ילדותי ושמחה רחוקה.
הימים חלפו. נותר לי רק הכסא נכים, ולאחר מכן מקביים. הגיע זמן לחזור לעיר.
בביקור האחרון במרפאה, הלכנו יחד עם שוֹשנה ארקיד, וחשבתי על הקרוב:
צריך לעבור מבחנים, מבחנים, כל כך הרבה זמן שכחתי, זה כאבק.
קח, היא אמרה, הטכנולגיה שלך לא תיעלם. רופא האמר עליך להקטין עומס על הרגליים.
במהלך שבועות אלה, התקרבנו זה לזה, והייתי תופס את עצמי לא רוצה לעזוב את הבית החם והאישה הטובה הזאת. היא הפכה לי לחלק מהחיים, אם כי רק במחשבותי.
יום אחד, כשחיפשתי מטען לטלפון, ראיתי אותה עומדת בפתח החדר ובוכה. הלכתי אליה וחיבקתי חזק.
תישאר, דני? לחשה דרך הדמעות, איך אחיה בלעדיך?
והשארתי. כמה שנים לאחר מכן, שוֹשנה ארקיד ישבה בצד השולחן בתחתית חתונתי, והייתה כאם של החתן. ושנה אחרי זה היא קיבלה בת חמודה בחדר הלידה של בית החולים, וקראה לה על שם סבתא, שוֹשנה.
אל תפספסו פרסומים מעניינים, הירשמו לעמוד! השאירו תגובות, אהבות ותמכו.
