הטלפון מצלצל בחדר של אורית בשעה חמש בבוקר. המספר לא ידוע.
כן, היא משיבה בקול יבש.
אורית? שומעת קולה של אישה שמחה ורועשת. את זאת?
אני, משיבה אורית בחוסר עניין.
ואני, מוסיפה האישה בהתלהבות. הכרתיי אותי?
מכירה אותך, עונה אורית מנימוס, מבלי לדעת מי מתקשר.
הייתי בטוחה שתזהי אותי מיד, ממשיכה האישה בשמחה. כמה טוב שמצאתי אותך. אפשר לדבר עכשיו?
אפשר.
מצוין. אנחנו, אני, בעלי, הילדים והדלת, כבר בתחנת הרכבת. ירדנו מהרכבת לפני שעה. את שומעת אותי טוב?
טוב.
הקול שלך קצת נמוך. את בטוחה שהכול בסדר, אורית?
הכול מצוין.
שמחה בשבילך. בתחילה רצינו לשהות במלון, חשבנו שאין לנו קרובים בעיר הזאת. ואז נזכרת שהיית כאן. מבינה?
מבינה.
טוב שאנחנו נזכרים בך. אפילו הילדים שמחים מאוד.
אני מבינה.
ובעלי אמר מיד: תתקשרי לשירה. היא לא תמאס עליך.
הוא צודק. אני לא מאכזבת.
אז תתני לנו לשהות אצלך, נכון?
נכון. אשאיר מקום.
נשאר רק כמה שבועות, נסתכל על העיר ואז נצא הביתה. יש לנו הרבה עניינים, ובבית יותר נעים, כמו שאומרים. מסכימים?
מסכימה.
בדיוק חשבנו זאת. אפילו בעלי אמר שלא ייתכן שאורית לא תקבל אותנו. אנחנו קרובים, למרות שהזמן רתק בינינו. נכון?
נכון.
את גרה לבד עכשיו?
לבד.
בדירת שלושה חדרים?
כן.
אז אנחנו בדרך אליך?
בואו.
נגיע בעוד שעה. עדיין את גרה במקומך?
כן, עדיין.
חכו לנו כאן, נגיע בקרוב.
מחכה, משיבה אורית.
שירה מכבה את הטלפון, מניחה אותו על השולחן, מתהפכת, מכסה את ראשה ברד, ונרדמת מבלי לחשוב על מי היא רק עכשיו דיברה איתו בטלפון.
לאחר שעה מצלצל פעמון הדלת. שירה מביטה בשעון, עוצמת עיניים ופונה. טלפון מצלצל. אורית ישנה.
לאחר זמן קצר אנשים מתחילים לדפוק בדלת. אורית מתעלמת. לבסוף הטלפון מצלצל שוב.
כן, אומרת שירה מבלי לפתוח את העיניים.
אורית? צועקת האישה בשמחה.
כן.
אנחנו כאן. הגענו. מתקשרים ומדפיקים, אבל את לא פותחת.
אתם מתקשרים?
כן.
למה אני לא שומעת אותך?
אין לי מושג.
תתקשרי שוב.
הדלת מצלצלת.
אנחנו מדפיקים, אומרת האישה.
לא, משיבה אורית, אני לא שומעת אותך. דפיקי עכשיו.
הדלת נדפקת.
אנחנו מדפיקים, חוזרת האישה.
לא, משיבה שירה, אין לי קול.
נראה שהפגשתי, אומרת האישה.
מה? שואלת אורית.
איפה את עכשיו, אורית?
מה זאת אומרת איפה? בבית.
באיזה בית?
בחיפה, משיבה שירה בלי מחשבה. איפה עוד הייתי?
בחיפה? למה לא בתל אביב?
עברתי שם לפני תשע שנים, אחרי שהפלגתי.
למה?
למה נפלתי?
למה עברתי?
נמאס לי בתל אביב, עברתי. זיכרונות קשים מדי.
בחיפה יותר טוב?
בהחלט. הרבה יותר טוב.
מה יותר טוב שם?
הכל טוב. אין זיכרונות קשים. אבל למה אני אומרת את זה? בואו ותראו בעצמכם. כמה אתם?
ארבעה. אני, בעלי ושניים הילדים. הגדול הוא דוד, הקטן מאיר. מאיר מנסה להירשם לאוניברסיטה שלישית השנה.
אז כולם ארבעה ותבואו. יש לנו גם אוניברסיטה מצוינת כאן.
מתי נגיע?
כבר עכשיו.
עכשיו לא מתאים. יש לי הרבה עניינים בתל אביב. מאיר רוצה ללמוד בתל אביב בלבד. אנחנו כאן כדי למצוא עבודה ולגור איתך שנה. אבל, ראו איך זה מתפתח.
אז לא תבואו היום?
לא.
חבל. כבר מתכננת אתכם.
גם אנחנו מצטערים. את לא מדמיינת.
אני מדמיינת.
לא. כשחושבת על מה שמחכה לנו, פשוט אין לי רצון לחיות.
שירה מחליטה לסיים את השיחה.
טוב, אומרת, אם אי אפשר עכשיו, בואו מתי שתוכלו. תמיד אשמח לראותכם. וכאשר תתמקמו בתל אביב, תשלחי לי את כתובתכם. אבקר אצלכם כמה שבועות, ואז נחליט. בעצם אין לי עוד אף אחד בתל אביב חוץ ממך. מסכימה? תשלח לי את הכתובת?
הקשר נקטע פתאום, והיא לא שומעת תשובה.
