היום שוב היו לנו אורחים בבית. כמעט כל יום יש לנו מישהו בסלון, שותה, מדבר, אבל אף פעם אין באמת אוכל רק בקבוקי בירה ויין, שולחן מלא בדלי סיגריות וקופסת שימורים ריקה של דג. הסתכלתי עוד פעם היטב, אולי אמצא חתיכת לחם, אבל באמת אין כלום.
“טוב, אמא, אני הולך,” אמרתי, כשאני מנסה למשוך לאט את הנעליים הישנות והקרועות שלי, בתקווה שאמא תגיד לי: “לאן אתה הולך, ילד שלי, בכלל לא אכלת, וגם קר מאוד בחוץ. שב בבית, אני כבר מבשלת דייסה ומגרשת את האורחים, אשטוף קצת את הרצפה.” כל כך רציתי לשמוע ממנה מילה חמה, רק פעם אחת, אבל המילים של אמא תמיד היו קשות, עוקצות, כאלה שממש מכאיבות.
הפעם החלטתי, שאני הולך לתמיד. לי קראו אז נדב, והייתי בן שש וחשבתי שאני כבר גדול. קודם כל, החלטתי שאנסה להרוויח כסף כדי לקנות חלה, אולי אפילו שתיים. הבטן שלי קירקרה מרוב רעב.
לא היה לי מושג איך מרוויחים שקלים, אך בזמן שעברתי ליד קיוסק ברחוב הראשי של בת ים, הבחנתי בבקבוק ריק בין השלג והכנסתי אותו לתוך ש袋 קטן שמצאתי זרוק. המשכתי לחפש ולמלא את השקית בבקבוקים ריקים, עוד ועוד, חצי יום התעסקתי עם זה.
הבקבוקים כבר הרעישו בכל צעד. דמיינתי לעצמי איך אני קונה חלה טרייה עם שומשום או עם צימוקים, אולי אפילו אחת עם שוקולד אך הבנתי שכנראה אסוף עוד בקבוקים כי זה לא יספיק לשוקולד.
הגעתי לתחנת רכבת ההגנה, שם תמיד יש גברים שמחכים לרכבת ושותים בירה. השארתי את השקית הכבדה שלי ליד הקיוסק, ורצתי להביא עוד בקבוק שרק עזבו ליד הספסל. חזרתי ומצאתי מולי גבר גדול ומלוכלך, פניו מזעפות. הוא פשוט לקח את השקית שלי והסתכל עליי בעיינים קשות כל כך, שנאלצתי ללכת משם בלי להרים ראש.
פתאום, כל החלומות על חלה נעלמו לי כמו ערפול.
“גם לאסוף בקבוקים, זו עבודה קשה,” חשבתי, והמשכתי ללכת בין הרחובות המושלגים של העיר.
השלג היה כבד ורטוב. הרגליים שלי כבר היו ספוגות מים וקר לי מאוד. לא שמתי לב איך הגעתי לכניסה של בניין רב קומות ביפו, נפלתי על אחת המדרגות ליד הרדיאטור, והתעוררתי רק בשעה שכבר היה חמים ונעים, באור עדין ונשמה שלווה, וריח של אוכל אמיתי באוויר.
אישה עם חיוך מתוק נכנסה לחדר. “מה שלומך, ילד?” שאלה אותי ברוך, “התחממת? ישנת טוב? יאללה, בוא נאכל משהו. ראיתי אותך בלילה, שוכב כמו גוזל מסכן בכניסה, פשוט לקחתי אותך הביתה.”
“זה הבית שלי עכשיו?” שאלתי, עדיין לא מאמין שאני כל כך בר-מזל.
“אם אין לך בית, אז מפה תוכל להתחיל,” ענתה לי.
ומכאן הכול נהיה כאילו אגדה אותה אישה זרה האכילה אותי, קנתה לי בגדים, דאגה לי; בסוף סיפרתי לה על החיים עם אמא שלי.
ולאישה שהצילה אותי קראו איילת שם כל כך יפה, שאף פעם לא שמעתי לפני. בעיניי, רק לפיה טובה יכול להיות שם כזה עדין ומתוק.
“אתה רוצה שאהיה אמא שלך?” חיבקה אותי יום אחד קרוב-קרוב כמו שרק אמא שאוהבת באמת יודעת לחבק.
ברור שרציתי. אבל… האגדה הזאת לא נמשכה הרבה זמן. אחרי שבוע אמא שלי הגיעה כמעט פיכחת, והרימה את קולה על איילת: “עוד לא שללו ממני את הזכויות שלי כאמא. אני אימא שלו, והוא יחזור איתי.”
כשלקחו אותי, השלג ירד מהשמיים, ולא הבנתי למה הבית של איילת נראה פתאום כמו ארמון לבן.
אחר כך חיי היו קשים יותר מתמיד. אמא השתכרה, ואני המשכתי לברוח מהבית, לישון בתחנה המרכזית, לאסוף בקבוקים, לקנות לחם. אף פעם לא ביקשתי מאיש עזרה.
לבסוף, לקחו את אמא למוסד, אותי הכניסו לבית ילדים.
הדבר הכי עצוב שלא הצלחתי להיזכר היכן הארמון הלבן של איילת נמצא, והיכן היא עצמה.
שלוש שנים עברו. גרתי בבית הילדים, תמיד שקט וסגור במחשבות. מה שהכי אהבתי היה להתבודד ולצייר, ותמיד ציירתי את אותו ציור בית לבן, ופתיתי שלג יורדים.
יום אחד הגיעה כתבת עיתון לבקר. המדריכה הובילה אותה בין החדרים, עצרה אצלי והסבירה: “נדב ילד טוב ומסקרן, אבל לא מתחבר לאחרים, אפילו אחרי שלוש שנים פה. אנחנו מאוד רוצים למצוא לו משפחה.”
“נעים להכיר,” אמרה הכתבת, “קוראים לי איילת.”
פתאום משהו התעורר בי, נפתח. סיפרתי לה בהתלהבות על האיילת ההיא, האמא האגדית שלי. ככל שדיברתי, הלב שלי נמס, עיניים שלי נדלקות, והרגשתי חי לגמרי. המדריכה לא האמינה לראות אותי כל כך שמח.
ובאמת, השם איילת פתח לי את הלב.
הכתבת איילת החלה לבכות כששמעה את הסיפור שלי, והבטיחה שתכתוב עליו. אולי, אמרה, האיילת ההיא תקרא ותמצא אותי.
וככה היה. עברה תקופה, וביום הולדתה, קיבלה האיילת מהעבודה זר פרחים עטוף בעיתון, ובבית תוך כדי שהיא פותחת את הנייר ראתה כותרת: “איילת טובה, ילד בשם נדב מחפש אותך!” היא קראה, והבינה שזה אני אותו ילד שמצאה אז וחפצה לאמץ.
אני מיד הכרתי אותה. רצתי אליה וחיבקתי חזק. בכינו כולנו אני, איילת, וגם הצוות.
“כל כך חיכיתי לך,” לחשתי.
היה קשה לשכנע אותי לשחרר אותה וללכת לביתה. היא הסבירה שתצטרך לעבור תהליך של אימוץ, אבל תבוא לבקר אותי כל יום.
ומתוך כל זה צמחה לי בסוף ילדות מאושרת. היום אני בן עשרים ושש. למדתי בטכניון, עומד להתחתן עם בחורה נהדרת, חבר של כולם ואוהב את אמא איילת בעומק הלב.
בהמשך היא סיפרה לי: כשהייתה צעירה, בעלה עזב אותה בגלל שלא יכלה להביא ילדים. היא הרגישה בודדה לגמרי, ואז שם, בחדר מדרגות מצאה אותי וחיממה אותי באהבתה.
אחרי שאמא שלי החזירה אותי, כמעט והתייאשה, אבל כשפגשה אותי מחדש לא ידעה את נפשה מהתרגשות.
ברבות הימים חיפשתי מעט לדעת מה קרה לאמא הביולוגית שלי, וגיליתי ששכרנו דירה בבת ים, ולאחר כמה שנים היא נסעה עם מישהו שיצא ממאסר, ואין לי מושג לאן. לא רציתי לדעת יותר.
כי היום יש לי בית אמיתי, עם אמא שאוהבת אותי.
