תקשיבי, איזו סצנה הזויה קרתה לי היום, את לא מאמינה. אחרי עשרים שנה ששמרתי על סדר במשרד, עניתי לכל הטלפונים, חייכתי למישהו שאין לו מושג מה זו נימוס, הכנתי לקפה הכי טעים לבוס שכל כך אהב אותו שרצו כמעט למנות אותי למנהלת חדר אוכל ופוף! קיצוצים. נמאס לי. החיים, אני אומרת לך.
והנה אני, בפעם הראשונה אחרי עשרים שנה, הולכת לראיון עבודה. כן, את מדמיינת? ניסיתי להיראות נורמלית – הוצאתי מהארון את החליפה הכי טובה שלי, תיקנתי לעצמי את התספורת (כמה שאפשר להסתיר ארבעים ושש שנים), בודקת במראה. הכי חשוב לא להתרגש, זה רק עוד עבודה. עוד שולחן, עוד משרד, עוד טלפונים.
טלי ברור שטלי החליטה ללוות אותי עד המעלית, גם חפפה לי על הדרך:
תהיי חזקה. עשרים שנה ניסיון! זה קורות חיים של אלופה.
עשרים שנה, עניתי לה. ועדיין העיפו אותי.
יופי, נשאר לך ניסיון, לא לקחו גם את זה.
די, טלי, תלכי כבר לעבודה, את זה את יודעת לעשות מצוין, סגרתי.
הארגון היה באיזה רחוב צדדי ושקט בתל אביב, בניין ארבע קומות עם עמודים, דלתות זכוכית, שומר עם עניבה שעושה רושם כאילו הוא הגיע מאיזה משרד ממשלתי. לקחתי נשימה עמוקה, סידרתי את הגב, ונכנסתי.
המזכירה בלובי הצביעה למעלה:
מנכ”ל מחכה לך, חדר שלוש-מאות ושתיים.
עליתי, דפקתי בדלת ונכנסתי. עצרתי. מי יושב שם? רוני.
כן, רוני. רוני! זה שחילצת לו פעם קוץ מהאצבע כשהיה בצבא, זה שהבאת לו בורקסים לבגרות, זה שסלחת לו פעם על משהו שלא באמת היה מגיע לו, וזה שאחריו שלוש שנים לא ישנת כמו בנאדם. הוא.
רוני הסתכל עליי, אני עליו. שתיקה כזו שיש בה רק שתי אפשרויות: או שמסתובבים או שנשארים. אין באמצע.
בפנים שלי רק חשבתי: “איך גלגל מסתובב וצוחק לי בפרצוף.”
רוני נראה טוב, וזה הכי ביאס. מודה. תיארתי לי את המפגש איתו בכל מיני תסריטים, והוא תמיד היה שחוק, קצת מצ’וקמק, אולי עם כרס קטנה. משהו שיראה שחלפה עליו תקופה מחורבנת כמוני.
אבל לא. יושב בכיסא המנהל, מגולח, חליפה, התסרוקת באופנה, ניכר שהוא רגוע עם עצמו. בלפטופ פתוח, לוח שנה, ואפילו יש קקטוס קטן ליד העט. סימבולי, לא?
נועה, הוא אמר. לא “גברת ארביב”, לא “שלום”, פשוט נועה. כאילו רק אתמול נפרדנו אחרי איזה קינוח בבית קפה.
שלום, רוני, עניתי באותה אדישות מצטיינת.
הצביע לי לשבת. הנחתי את התיק על הברכיים. הרגשתי שחייבת משהו להחזיק, להיאחז.
קורות החיים אצלנו, הציץ על השולחן עברתי עליהם.
בסדר.
עשרים שנה מזכירה ראשית. זה לא צחוק.
נכון.
הוא דיבר רשמי, לא ממש הסתכל בעיניים, כאילו יש לו עניינים יותר חשובים בצד השמאלי של החדר. “משחקי מקצוענים? נשחק,” חשבתי לעצמי.
ספרי לי על המקום האחרון שעבדת, פתח.
התחלתי לפרט בענייניות: תהליכים, ריכוז מסמכים, מערכות שעבדתי בהן, כמות העובדים שתחתיי. בפנים דיברתי עם עצמי זה האיש שאמר לי “את לא מבינה אותי” וטרק את הדלת אל ענת מהחשבונאות.
אילו מערכות ניהלת?
עניתי, הכל, כמו בתדריך. תוך כדי זורח לי בראש: הוא זה שמשך לי את הלב לרצפה ושבר לי את התיאבון לחצי שנה.
השתתפת בפגישות הנהלה?
כן, במסגרת תיאום חתימות וארגון לוז למנכ”ל.
הוא המשיך לחייך רק עם חצי פנים, מעמיד פנים שרושם הערות. אני רואה שוב איזה הומור יש לחיים, הא?
בחוץ פקקים, סתיו תל-אביבי אמיתי, עלים ברחוב, רגיל. בתוכי שמונה שנים, גירושין, סכסוך על הדירה, חודשים בלי לישון, לילות שדיברתי עם טלי ופשוט שתקתי כי לא יכולתי להוציא מילה.
למה עזבת?
קיצוצים. פיטרו את כל הצוות.
מבין. הלך על שקט. הסתדרת עם הדרגים הבכירים?
כן, הייתי בקשר ישיר עם המנכ”ל והדירקטוריון.
שמירה על סודיות?
זו א-ב שלי.
עכשיו הוא הביט לי בעיניים. לכמה שניות. עמדתי בזה. בלי חיוך, בלי אנטי. עניתי לו באומץ.
בסדר, החזיר את העט לשולחן אשמח להמשיך את השיחה בכוס קפה, בסבבה.
כאן כבר הרגשתי שמשהו עומד לזוז באוויר, לא חשש, פשוט מין תחושה שעוד רגע זה יבוא החלק השני של המפגש.
בכיף, אמרתי.
התרומם, ניגש למכונת הקפה בפינה, עם הגב אליי. ראיתי רק את העורף שלו, מחכה כבר למה שהוא יגיד. ברור שיגיד משהו.
המכונה השמיעה קולות, הוציאה אדים.
את נראית מעולה, הוא זרק, פתאום עובר ל”את”.
שמרתי על שקט.
הגיש לי ספל וחזר למקום שלו.
באמת.
הבטתי על הכוס, עליו, נשמתי.
תודה, אמרתי יבש.
נועה, אני חייב לומר משהו. לא בתור מנכ”ל, בתור מישהו שמכיר אותך.
“נו, זה נהיה מעניין,” חשבתי לי. ברקע דימיתי רגע שטייס יוצא מהקוקפיט במבט שמשדר שימו לב, הולך להיות קצת אחר.
אני שמח שהגעת, אמר.
במקרה, סיננתי.
אולי, אבל בכל זאת שמח. אני צריך מישהי כמוך, מקצוענית.
טוב.
וחשוב לי… פה עצר רגע, דיבר לאט שנשמור על יחסי אמון. בלי ההיסטוריה ההיא. להתחיל מאפס.
נו, “דף חדש”. ככה הוא קורא לזה? שמונה שנים, דיונים על הדירה, על האוטו, שלושה חודשי בכי “דף חדש”.
הנחתי את הכוס.
אז בעצם, אם אני מבינה נכון, אתה מציע לי עבודה אבל דורש שאעשה כאילו כלום לא היה?
הגבה עלתה טיפה.
אני מציע התחלות חדשות. לא אותו דבר.
בעצם אותו הדבר בדיוק.
שקט. הקקטוס עומד במרכז השולחן ונראה הכי לצאת-מהסרט שלך.
תראה, רוני, אני לא שולפת שלדים מארון. אין לי פניות לזה. אבל אני גם לא בורחת מהעובדה שזה קרה. כי זו אני, זה חלק מחיי. ולא מחקים מהם כמו עמוד בעיתון שאפשר להפוך.
הביט בי, שותק סוף סוף.
באתי לראיון עבודה, לא לשחזר זיכרונות. אם אתה רוצה מקצוענית אמיתית, אדבר על זה בשמחה. אם אתה רוצה שאעמיד פנים שהעבר לא קיים, תוותר.
הרמתי את הספל. קפה טעים, אפילו מאוד. קשור לחוויה אחרת.
הוא לא ענה, פשוט מסתכל, וראיתי לו פתאום בפנים כבוד.
השתנית, הוא אמר.
ברור. שמונה שנים, עניתי.
התרומם, הלך אל החלון, הביט על תל אביב למטה ואז חזר.
נועה, אמר, בקול שקט מהרגיל אני יודע שטעיתי אז. טעיתי. והיום אני מבין. זה לא “דף חלק”. כי זה היה, ואת צודקת. הייתי לא בסדר.
לא ציפיתי לזה בכלל. ישבתי מולו, במוח כבר דמיינתי בעבר מיליון וריאציות של המפגש שלנו שהוא יתעלם, שהוא יהיה ציני, שהוא יתייסר. אף פעם לא רק יגיד, “עשיתי רע”.
טוב לשמוע. באיחור, אבל טוב, אמרתי.
נכון, באיחור.
השתררה בינינו פתאום שתיקה לא כבדה, פשוט שקט כזה. זה שקט טוב, שאפשר סוף סוף לנשום בו.
לגבי התפקיד, המשיך אני רוצה להציע לך להיות מנהלת אגף מנהל. יותר מהניסיון שלך. תנאים טובים. השאלה אצלך.
השתהיתי.
אחשוב על זה, עניתי.
מצוין.
קמתי, אספתי את התיק. רוני קם גם, כבר לא מנכ”ל רק בנאדם.
נועה, אמר כשכבר עמדתי בדלת.
הסתובבתי.
תודה שלא ברחת ישר כשראית מי אני.
חשבתי רגע.
גם אני לא האמנתי, שנשארתי, הודיתי.
יצאתי, עמדתי שניה במסדרון מחוץ לדלת.
למטה חיכתה טלי עם קפה מהמכונה. ראתה אותי ישר בעיניים לראות איך היה.
נו?
הציעו לי תפקיד.
טוב?
ממש. מנהלת אגף מנהל.
וואלה. שקטה, ואז: מי המנכ”ל בכלל?
רוני.
טלי הסתכלה עליי, לקח לה שניה לעכל.
רוני?! שלך?
לשעבר, תיקנתי.
אז?
אמרתי שאחשוב על זה.
לקחתי ממנה שלוק קפה לא משהו, ברור, אבל איכשהו יותר שלי.
והתחלנו לצעוד יחד ברחוב. עלים מתגלגלים באוויר, חצי סתיו כזה. שמש מחייכת בלב, רק ללוות.
זה כבר לא שלו. זה שלי. הפעם באמת.
